הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר

ביוגרפיה

הרב נולד בירושלים ביום כ"א במרחשוון תש"י (13 בנובמבר 1949) להוריו ר' שלום זליג ומרת סאסי רוזנברג. כעבור זמן, נולדה אחותו היחידה עדנה תבדל"א. אביו היה נגר מקצועי ובמשך השנים הקים וניהל נגריה גדולה. אמו היתה עקרת בית. המשפחה התגוררה בשכונות ירושלמיות שונות – תל-ארזה, מאה-שערים, קרית-משה ובית-וגן. הוריו ילידי טראנסילווניה, היו ניצולי שואה. הרב העיד על עצמו כמה פעמים, שתודעת השואה צרובה ונוכחת בחייו.

הוא למד בבית-הספר היסודי 'נווה-עציון' בשכונת בית-וגן בירושלים [תשט"ז-תשכ"ג] ואחר-כך בישיבה התיכונית 'נתיב-מאיר' [תשכ"ד-תשכ"ז]. את לימודיו התורניים המשיך בישיבת ההסדר 'כרם-דיבנה' [תשכ"ח-תשל"ב], ובמסגרתה גם יצא לשירותו הצבאי, תחילה בצנחנים ולבסוף בשריון. ב'זמן חורף' של שנת תשל"ג למד בישיבת 'מרכז-הרב'. באותה תקופה למד גם אצל המקובל הרב מרדכי עטייה.

ביום י"ז באדר ב' תשל"ג נשא את מרים לבית זיו תבדל"א. במהלך השנים נולדו ילדיהם – אבישג, שולמית, יוסף, אודיה, רוחמה ויצחק. שנים ארוכות [תשל"ג-תשמ"ו] התגוררה המשפחה בבית ברח' שמואל הנביא. הרב אהב את המרחב הפתוח שבסביבות הבית ואת המגורים בסמוך לשכונות ה'ישוב הישן'. משם עברו לדירתם שבשכונת קרית משה. בשנת תשמ"ח עברה המשפחה להתגורר במבשרת ציון בסמוך ל'כולל מר"ץ', אולם לאחר כשנה חזרה לקרית משה.

לאחר נישואיו, ב'זמן קיץ' של שנת תשל"ג, החל ללמוד בכולל של ישיבת 'הכותל'. במוצאי יום הכיפורים תשל"ד נקרא למלחמה. למחרת ביום י"א בתשרי, במהלך קרב במחצבה של נפח ברמת הגולן, נפגע הטנק בו נהג. שניים מאנשי הצוות נהרגו – חבריו לספסל הלימודים בישיבה, שמואל אורלן וישעיהו הולץ הי"ד. הוא עצמו, נותר פצוע בשטח עד לחילוצו. הקרב, הפציעה ומות חבריו הותירו בו רישומים עמוקים שליוו אותו כל חייו. לאחר החלמתו מן הפציעה [בשלהי מרחשוון תשל"ד], חזר ללימודים בישיבת 'הכותל'. בסוף אותה שנה, הוזמן על-ידי ראש-הישיבה הרב ישעיהו הדרי ועל-ידי ראש הכולל הרב יעקב כ"ץ, לכהן כר"מ בישיבה. בתחילת שנת תשל"ו הוסמך לרבנות ע"י הרב נסים דוד עזראן מירושלים והרב יעקב פינק אב"ד חיפה. בשנת תשמ"ב מילא את מקומו של הרב הדרי כראש-הישיבה. בתפקידו כר"מ, המשיך לשמש עד לשלהי שנת תשמ"ד.

בשנת תשמ"ה הקים הרב עדין שטיינזלץ [אבן-ישראל] את הישיבה הגבוהה 'מקור-חיים', והזמין את הרב לשמש כר"מ בישיבה שבראשותו. לצידו שימשו רמ"ים נוספים וביניהם גם ידידו, הרב מנחם פרומן יבדל"א. הרב לימד בישיבת 'מקור-חיים' עד לסוף שנת תשמ"ח.

בשנת תשמ"ט הוזמן ע"י ראשי המרכז לציונות דתית 'מעלה', לשמש כראש בית-המדרש של המרכז, לצידם של הרב יואל בן-נון ופרופ' שלום רוזנברג יבדלו לחיים ארוכים. בסוף אותה שנה נסגר בית-המדרש ובמקביל הקים פרופ' בנימין איש-שלום את 'בית מורשה בירושלים' אשר פתח את שעריו בשנת תש"ן. הוא ביקש מהרב לשמש כראש בית-המדרש לצידם של הרב אליהו בלומנצוייג והרב פרופ' דניאל שפרבר יבדלו לחיים ארוכים. הרב שימש בתפקיד זה עד שנת תשנ"ה.

בשנת תשנ"ה הקים את ישיבת 'שיח' ועמד בראשה יחד עם חברו הרב יאיר דרייפוס יבדל"א, עד לפטירתו. בשנתה הראשונה, שכנה הישיבה בין כתליו של ביה"ס הימלפרב, בשכונת בית-וגן בירושלים. לאחר מכן, עברה לגבעת הדגן שבאפרת, שם היא שוכנת עד היום. במהלך השנים, הוסב שמה של הישיבה ל'שיח יצחק' על שמו של הרב ד"ר יצחק ברויאר.

ביום כ"ה בתשרי תשנ"ה נלב"ע אביו ר' שלום זליג בן ר' יוסף וביילה. כמה שנים אחר-כך, ביום ג' בתמוז תשנ"ט נלב"ע אימו מרת סאסי (סופיה) בת ר' שמעון גרשון ואקה קיזלניק.

בחודש שבט תשס"ז, הוברר כי הרב לקה במחלה קשה הכרוכה בסבל ובייסורים. הרב ורעייתו עברו להתגורר במושב 'גבעת ישעיהו' על גבול עמק האלה. המעבר הסב לרב קורת רוח, והיה בו מעין מימוש של חלום רב שנים. בנוף הכפרי והשקט ובשארית כוחותיו, התמסר בחודשים האחרונים של חייו להתבוננות, לעבודה ולחשבון נפש. באור ליום שני כ"ה בסיון תשס"ז (11 ביוני 2007) נלקח לבית עולמו.

*

בחייו ובלימודו ביקש הרב אמת דתית נוקבת. כל ימיו היה שקוד על התורה ועל העבודה. הוא היה משכים מדי יום לתפילת ותיקין, ותפילתו היתה מתוך כובד ראש וכוונה. מלבד לימוד התורה בכל מרחביה – ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, הלכה ואגדה, מחשבת ישראל, קבלה וחסידות, היה לימודו מפולש גם למרחבים של דעת וחוכמה – פילוסופיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, מחקר תלמודי, ספרות עברית וכללית, שירה, ועוד. היה מן הראשונים שהכניסו את לימוד תורת החסידות על מגוון אסכולותיה – חב"ד, ברסלב, איז'ביצה, ועוד, לסדר היום של בני הישיבות הציוניות. יש הרואים בו את אבי הישיבות החסידיות-ארץ ישראליות. [ביניהן ניתן למנות את ישיבות 'מקור חיים', תקוע ועתניאל]. את עמדתו המהותית ביחס לצורך בשילובים ובחיבורים רוחניים ניסח בסוף ימיו כך: 'ו"ו החיבור, האופיינית כל-כך לציונות הדתית – ישיבה וצבא, ישיבה ואקדמיה, תורה ולימודי חול, תורה ועבודה, איננה סינתזה חיצונית ובודאי שאינה עבודה-זרה בשיתוף כפי שיש שהטיחו כלפיה. יש לפרשה … כאבן המונחת בגולת הכותרת של קשת אבנים – אבן הראשה, המחזיקה את הקשת כולה ונותנת לה את משמעותה.'

רוחב אופקיו לא מנע ממנו את הקשר העמוק לתלמוד. להיפך, עיקר עיסוקו היה בלימוד גמרא בעיון ולכך הקדיש את רוב כוחותיו הפיזיים והנפשיים, בהתמדה עצומה וללא לאות. התחדשות דרכי הלימוד והלמדנות הישיבתית העסיקה אותו עוד בהיותו בחור ישיבה צעיר וכל חייו חיפש דרכים חדשות בהבנת הסוגיות מתוך חתירה בלתי פוסקת לאמת.

סקרנותו, כנותו ונכונותו לתת מקום לשאלות ולקשיים במלוא עוצמתם וללא ויתור, והתייחסותו הממשית להגות ולתרבות המערבית העכשווית – מודרנית ופוסט מודרנית, שבתה את לב התלמידים, אף כי לפעמים נגרמה עקב כך, הסתייגות מצד אישים שונים. שעות רבות הקדיש הרב להוראה ולשיח ועצה עם תלמידיו שהיו קשורים עימו בלב ונפש. הוא זכה להעמיד תלמידים הרבה, מהם רבים המשמשים כאנשי חינוך וכראשי מוסדות תורניים וממשיכים את דרכו. עמדו לו תלמידים גם מבין אלה שרק למדו בספריו ולא למדו אצלו באופן ישיר.

אף שרוחו שורה על תלמידיו, עיקר תורתו עדיין גנוז. הרב הותיר אחריו כמות עצומה של יצירה וחידושים בכל חלקי התורה, בהיקף של אלפי עמודים בכתב יד, בקובצי מחשב ובמאות שיעורים מוקלטים. מכון הכתבים שהוקם על ידו בערוב ימיו,  שוקד  להוציאם לאור.

ת נ צ ב " ה