״האם יכולים איש ואשתו להיות גם חברים? 
ברבות השנים היחסים הופכים להיות סבוכים ומסובכים, הטינות נאגרות, ובמקום התשוקה שוכנת הטינה ונעלמת החברות. 
האינטימיות שמציעה היהדות מנסה להביא מזור למצוקה זו: היא מאופיינת בעמידת האחד בצד השני, ולא מול השני. אך אין לבלבל תיאור זה עם תפישות רווחות של רבנים מסוימים, המגייסים את המשפחה להגשמת ייעודים משותפים. אין מדובר כאן בפונקציונליות גרידא, שהרי שותפות בייעוד איננה שותפות פונקציונלית. מדובר בשותפות בקיום המצווה עצמה במובן העמוק שלה, באמונה שלה. שותפות זאת של אמונה מביאה לאינטימיות העמוקה ביותר האפשרית, למעשה לאינטימיות היחידה העשויה לחלץ אותנו מן הבדידות. האינטימיות הרומנטית, שביסודה איננה אלא אינטימיות אגו-מינית, לא תביא לכך. אפשר לומר שזוהי משמעותה של הקדושה בתחום זה, תחום שבו היא משמשת כמושג מרכזי.
גיוס המיניות לפריון בחז"ל הוא אימננטי לאופייה של המיניות עצמה: הדרך היחידה לקיימה היא לא להופכה למטרה, שהרי במקרה כזה אחת דינה להסתלף; היא מתפוגגת אצל מי שרץ אחריה או מתפתה לה.״
מתוך המאמר 'אהבה, רומנטיקה וברית', נהלך ברג"ש, עמ' 279.