חבל על דאבדין ולא משתכחין | הרב יאיר דרייפוס

דברים ליארצייט החמישי

ימי סיוון בכלל, וערב היארצייט בפרט, קשים לי. אינני מדבר מהמקום של התלמיד לרבו. אני גדלתי עם שמעון, לא עם הרב שג"ר. פיסות מרכזיות מהביוגרפיה שלי ושלו נשזרו יחד.

מישהו שאל וחכך בדעתו שמא דווקא אלה שלא הכירו אותו, ופוגשים אותו היום דרך כתביו ודרך ההילה שנוצרה סביבו, עדיפים על פני אלה שהכירו אותו בהיכרות אישית בלתי אמצעית. אמרתי לעצמי שאולי איתרע מזלי ונולדתי דור אחד לפני הזמן, ואולי עשה איתי הקב"ה חסד, ואילו הייתי נולד דור מאוחר יותר הייתי קולט דברים אחרת, ומתפתח אחרת, ואולי לא. אינני יודע.

על כל פנים, אני מדבר ממקום שבו האישי, התוכני והרוחני מעורבים זה בזה. אני רואה יהודי שגדלתי איתו, שהייתי איתו בקמטים הקטנים, בעליות ובמורדות, בשמחה ובהרבה צער. כל מילה שאני רואה בספרים שלו, ממש כל מילה, מהדהדת בתוכי לא כספר שאני בוחן באינטלקט שלי, אלא כפיסת חיים שהוא העניק לי בעצם נוכחותו, במימיקה שליוותה את דיבוריו, במוזיקה שהתלוותה לדיבוריו.

אתמול כשישבתי עם הרבה התרגשות להכין את מה שאני הולך לדבר היום, מצאתי את עצמי שם דיסק של ניגונים ליום כיפור.

פתאום צפה אצלי היזכרות ביום כיפור 'ההוא' של המלחמה, שנצרב בתודעה שלי ושל רעייתי בעוצמה טעונה עד להתפקע. הביקור שלי אצלו בבית החולים בחיפה, הדיבורים שהוא דיבר שם, ואחר כך התמונה המחשמלת של רגע הגעתו לחתונה שלנו מבית ההחלמה בנהריה.

כל זה מהווה רקע לקושי שלי ולרטט שמתלווה אצלי להיזכרות ביארצייט שלו.

דיבורים של היזכרות ופרידה מהרב שג"ר נסוכים אצלי בענווה של עמידה מול מסתורין. תחושה דומה אני חש ביום השואה, שבו אין לי מילים, במיוחד בשעת הצפירה, רק עמידה בהשתאות, ניסיון להתייחד עם עצמי, להיות בביטול, אחד עם עצמי ועם רגשותי ומחשבותי.

זו תחושה שתמיד מלווה אותי בבתי עלמין, במיוחד ליד ציון של אדם קרוב אלי. אני רואה אותו אז בחדות, כל חייו נפרשים לפני בבת אחת. הנה קברו של אדם שהיה חלק ממני, מהביוגרפיה שלי, ועכשיו אני ניצב ליד המצבה הדוממת שלו, והדממה האילמת של בית העלמין, של היותו מושלך כחפץ באדמה, רק מעצימה את נוכחותו מעל ומעבר לעוצמתה בחיים חיותו.

'וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. כאשר פקדתי את קברו של הרב שג"ר בערב יום הכיפורים, חשתי כלפיו לראשונה, בעוצמה אדירה, תחושה שמעולם לא הכרתי. התבוננתי במאות הקברים שסביבו, מקבץ מקרי של אנשים שפעם אהבו ושנאו, השתוקקו וכעסו, התאכזבו ושמחו. איפה הם היום? אין בהם חפץ. הם עצמם הפכו לחפץ, דוממים, אילמים, נטולי שם, חסרי מקום, נטולי זמן. המצבות השוכנות זו לצד זו נראות מפוייסות. פתאום תפסתי את הרב שג"ר ממבט של החפצה. לא ניסיתי להציף לתודעה שלי זיכרון, חוויה או ריגוש כלשהו שינכיח לי אותו; זיהיתי בחדות את קיומו בנצח הא-להי.

קשה לתאר חוויה כזו במילים. המתים קמו לתחייה, הם במקום אשר אין בהם חפץ, קיומם הפך לשלווה. העמידה הזו היא מבחן קיומי ממשי מאוד גם בין אנשים חיים – היכולת להישיר מבט איש לאשתו, אישה לאישהּ, אב לבנו ובת לאימהּ, ולומר בפה מלא 'אין לי חפץ בעולם טוב ממך'. בעת שהשני, האחר, הוא 'חפץ טוב', במבט זה של הדממה שלווה ופיוס, נמחה העוון, נפתח הלב להתכללות באהבה אינסופית. כשראיתי כך את הרב שג"ר יכולתי לראשונה בחיי לומר לו בליבי 'אין לי חפץ בעולם טוב ממך'. זה דיבור פשוט, ישיר, ממשי, ללא תיווך של הסובייקט הנגוע והמהסס. בנקודה זו נחשפת אפשרות המחילה. זו מחילה שמקורה בויתור על הכול, 'התאבדות' רוחנית-מוסרית שעשויה לבשר לידה והתחדשות.

האם אזכה לכך בשעת נעילת הקשר עם שמעון? זה הזמן לומר לו, אליו ועליו, בפה מלא ובקול ברור, דיבורים של אהבה עצומה. בשעת הפרידה הסופית ניתן להשתחרר ולו להבזק קל לפרספקטיבה של 'החפצה', 'אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך… כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך', ולהתמלא באהבה עצומה לבורא, לאינסופיותו, להיותנו אנשים חיים באמת.

זו התחושה שלי כשאני רושם לעצמי תחושות לקראת יום הזיכרון לשמעון היקר. במיוחד השנה, החמישית לפטירתו, גמלה בליבי ההחלטה להיפרד ממנו. עד עכשיו הוא הלך והתרחק ממני, עכשיו אני במסע להתרחק ממנו. נגמר מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם. זו השלה לא מניכור חלילה, אלא מאהבה ומהתמוססות באהבה. יציאה לדביקות בעקבות השלת דמות האב. פרידה עולמית כפי שאני חווה עכשיו רק מעצימה את דמותו, מעוררת אותי לכתוב ולומר דיבור של תפילת נעילה: 'טרם נקרא עוד דיבור יצא, נדבות פינו ה' רצה'.

עכשיו הגיעה העת לארוז את מה שהיה בינו לביני, ואח"כ להשיל ולהשליך את העבר. כמו 'תשליך' של היטהרות על ידי השלת מה שכבר אינו רלוונטי ופג תוקפו.

שמעתי מאיש צילום, שבהדפסת תמונה מאבדים הרבה אינפורמציה שיש בנגטיב. ברגעים של היזכרות בנפטר, ראוי לשים על לב שמסכת חייו ופעלו של אדם הם עותק דהוי וחיוור של מוצאו הנגטיבי, ההיולי, הפוטנציאלי, בעת שעלה במחשבה. שהרי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כצל עובר, וכחלום יעוף. ובסופו של עניין מה שנשאר ונחקק בנצח של ההוויה זה הזיכרון מהאדם, מאור פניו, ה'רשימו' שלו שנצרב בתודעת הסובבים, הסיפורים שילדיו ואחרים יספרו עליו. כל אלה משמרים את המקוריות של הנגטיב שקודם להדפסה.

הרב שג"ר אמר תמיד שמה שנשאר מאדם, מכל עמלו ומעשיו כאן בעולם, הוא הניגון, השירה, הצליל, הריח, המראה, הארת הפנים. המילים שדיבר וכתב וניסח והפיץ – ייעלמו בתהומות הנשייה. איש לא יקרא בהם. גם יומנים שמתעדים ניואנסים דקים, שיקוף של היום-יום, של הקמטים הקטנים שמתלווים למעשים הקטנים שאדם דש בעקביו, כל אלה ערכם לשעתם ולא לעתיד לבוא.

הוא זכה שהאמירה שלו נאמרה, גם אם בקול ענות חלושה. הקול שלו צלול וברור. הוא חצב מנהמת דמותו וייסוריו, תורה חדשה לדור הזה. אני מודה לקב"ה הודאה בלי גבול ומידה כלל על כך שקצת סייעתי ליילד אותו, להביא את טבעו במעגלים מתרחבים, להוציא לאור את דמותו ואת דיבוריו, פרי הברית שנכרתה בינינו במהלך ארבעים השנים שבהם דבקתי בו, בדיבוריו ובדמותו.

 

בצילך חמדתי וישבתי ופרייך מתוק לחיכי

למחיה שלחך אלוהים לפנינו

זכותך תגן עלינו.

 


מתוך ספרו של הרב דרייפוס: נגיעות בשפת הלבהוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il