לספר מתוך הצל | הרב יאיר דרייפוס

דברים ליארצייט השני

אשתף אתכם במחשבותיי על היארצייט, על היזכרות בנפטר. בדרך כלל ביארצייט מחפשים להתרפק על ריגושים של זיכרון נוסטלגי-רומנטי, זיכרון שמנסה למשוך את ההווה לעבר. אבל בתודעה שלי הכיוון הוא הפוך – המטרה שלי היא היזכרות שתכליתה להנכיח את העבר בהווה. אלא שתנועה זו של הנכחה היא בסוד 'תתהפך כחומר חותם', אור חוזר ותורה שבע"פ, המספרים את הסיפור על האור הישר שהופך לתורה שבכתב.

המושגים שלימדו אותנו בעלי הסוד, משקפים תפיסה לפיה התודעה האנושית היא תמונת תשליל של האינסוף הא-להי. א-להים הוא אור ישר; אין לתודעה האנושית, לסובייקט, כל מגע איתו. האדם יכול רק לספר את הסיפור של הא-להי. בהקשר שלנו, גם נוכחות האדם היא אור ישר. אינסופיותו של האדם מופקעת לחלוטין מהתודעה של הנשאר, והוא יכול רק לספר את הסיפור שלו, כאור חוזר. אבל לתחושת ההחמצה שתמיד מתלווה לכך, גם בחיים ובודאי אחרי המוות, אין הצדקה. המטרה אינה לנסות לשחזר 'מה היה אילו', אלא להתאמץ בדרכים מגוונות להוציא לאור את הסיפור שנחקק בתודעה, סיפור שעשוי להתגלגל בפנים שונות כל החיים. זוהי ההנכחה הממשית.

בסופו של עניין, התודעה העצמית של האדם חולפת עם הסתלקותו. מה שנשאר זה הרשימו אצל הסובבים. מכאן הפתח לכינון ובריאת זיכרון לא כהיענות פסיבית, אלא כעשייה ממשית. מבחינה זו היארצייט אינו היזכרות פסיבית אלא הזמנה לספר את הסיפור מהמקום של הצל, של האור החוזר. הנפטר שוב איננו מופיע כמאיים וכמי שמושך בחוטים אחרי מותו, אלא כמי שממתין בשברון לב ובענווה לאלו שיעצימו אותו בכך שלא רק יספרו אותו אלא גם ימרדו בו, לא מרד של ניכור אלא של התפרצות גילוי עצמיותם מהמקום של החופש המיסטי. כשם שהקב"ה מתגלה ומתעצם דרך שלילתו, כביטוי הראי"ה 'אמונה בטהרתה גם על ידי אפשרות של כפירה', כך גם המעבר ממשה ליהושע אינו רק מסירה ליניארית תמימה כפי שאנו נוטים לקרוא את המשנה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. שכן בעלי הסוד לימדו שהמסירה אפשרית רק ממקום של השלכת הישן שפג תוקפו. יהושע, שהיה במדבר נער לא ימיש מתוך האוהל כדי לדבוק באורות של סיני, מתהפך כחומר חותם לא רק כדי להנחיל את הארץ, אלא גם כדי לכתוב מחדש את התורה, תורת ארץ ישראל, תורת משיח. ותורת משה הבל היא לפני תורתו של משיח. זוהי גם האפשרות שאנחנו ניצבים בפניה – לכתוב את התורה החדשה, הצעד הבא של המציאות, 'פוסט הרב שג"ר'.

 

עכשיו, אחרי שנתיים, מתחילות להתגלות אצלי פנים חדשות. בעקבות אבלות קשה מנשוא וייסורים נוראים שעברתי בשנתיים האחרונות, למדתי ולימדתי שצריך לדעת להכנס לאבלות, אבל חשוב יותר לדעת לצאת ממנה, להרפות. הבנתי היטב שאסור לעשות את הנפטר לאנדרטה, אלא לתורת חיים. מלמד שהושיבו ישיבה על קברו, ולא קבר על ישיבתו. ההמשכיות אינה אנדרטה, בניסיון לדמיין את הנפטר ולנסות לפעול כאילו הוא נוכח. הסיפור הוא באגו של הנשארים, שיודעים לספר את הסיפור שלו ושל תורתו, ממקום חופשי.

יש לי תחושה עזה מאוד, שאחרי צבירת מסה קריטית של דיבורים של הרב שג"ר, משהו מתחיל לזוז. ההתעניינות בתורה שלו גוברת במעגלים מתרחבים. בניגוד ובהיפוך לאילמות של האבל, כעת הדיבור יוצא מהגלות, הפה מתחיל להיפתח. אנחנו כולנו, ממש כולנו, נקראים להרפות מהאחיזה בצילו הגדול של הרב שג"ר, ולהיערך להתעצמות ממקום חופשי לחלוטין, לכתוב את התורה שלנו, תורה דיליה, בתורתו יהגה דייקא – כל אחד יהגה בתורתו שלו עצמו, ומשם יבקש את א-להים.

יתירה מזו – עכשיו מתבקשת העצמת הנסירה ממנו. אדם הראשון ננסר מגן עדן ואיבד את א-להים, אבל בכך זכה בדעת ונהיה בעל בחירה כדי שיוכל למלא את ייעודו – לגאול את א-להים מבדידותו, לספר את הסיפור שלו, עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. תנאי לכך הוא הנסירה מהאור האינסופי שבגן עדן. א-להים שוב איננו נוכח בגן עדן, אלא מסותר בעומק הסובייקט, באגו האנושי, באדם המורד והחופשי המנכיח את כמיהתו וכיסופיו דווקא במימוש המלא שלו עצמו. כבר הרמב"ם זיהה את החירות האנושית עם העצמות הא-להית, ובספרות ההיכלות נקרא א-להים 'מלך עלוב', ששוכן באילמותו ובעלבונו. א-להים שוב איננו גואל אלא ממתין שיגאלו אותו, שכינה נפלה לקליפות. בדומה לכך, הסתלקותו של הרב מגרשת את התלמידים מהסתופפות באורות הגבוהים של נוכחותו. הרב שוב אינו גואל את תלמידיו כמו בחייו, אלא ממתין בעליבות שיגאלו הם אותו, שינכיחו אותו בעולמות.

שיהיה ברור: אין פנינו להיות חסידים מתים, 'טויטע חסידים' כמו הברסלברס, ואין פנינו כלל וכלל לדרך הנהגתו של הרבי מלובביץ', שדרש מחסידיו מחיקה עצמית מוחלטת לאחר הסתלקות חותנו האדמו"ר הריי"צ, ואף סירב להצמיד לו את הכינויים 'נשמתו עדן' ו'זכר צדיק לברכה'. התנועה שלי ושל חברי פונה בדיוק לכיוון ההפוך. הרב שג"ר נשמתו עדן, זכר צדיק לברכה, שוב אינו נוכח כאן איתנו ואינו נמצא איתנו. כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, ואנחנו פה היום כולנו חיים.

 

אחד מגדולי הרב'ס מראשית החסידות, ה'מאור ושמש', מתאר את סוד 'תתהפך כחומר חותם' בהקשר של אברהם ויצחק. כך כתב ברמזי ראש השנה:

וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם, וביאור הדבר שכמו שהצורה הטבועה על ידי החותם הצורה ההיא הוא בהיפך מהחותם, שהציור אשר הוא על החותם בימין הוא נחרת על הצורה הנחתמה בשמאל, כן הוא דוגמת האדם הנעשה בצלם א-להים. וכן אבותינו הקדושים כשהיו בהעלם בהָרַת עולם היה אברהם בשמאל ויצחק בימין, וכשיצאו הזרועות עולם ונתגלה בנין העולם נעשה מדת החסד שהוא מדת אברהם לימין ומדת יצחק שהוא גבורה לשמאל.

ה'מאור ושמש' כותב כי בפרספקטיבה הא-להית של 'היום הרת עולם', אברהם שייך לשמאל ויצחק לימין. אך כשנתגלו זרועות עולם, נברא העולם ונולד אברהם הממשי, שאינו עוד במחשבה אלא בפועל ממש, חל ההיפוך. נמצא שהחסד של אברהם הוא חסד שבגבורה – אברהם לא רק מכניס אורחים אלא גם עוקד את בנו; ובראש השנה דווקא זיכרון יצחק הוא דין ברחמים. חסד שבגבורה גבוה מחסד שבחסד.

פירוש הדברים בהקשר שלנו הוא שהטבעת החותם של אדם על סביבתו היא בדרך כלל הפוכה מהתודעה העצמית שלו. יש אדם שחש שהוא חסדים אבל הרשימו שלו הוא דינים, ולהפך. הטבעת החותם בסוד תתהפך כחומר חותם היא הזמנה למבט חדש בין בני אדם, לפיו כל אחד הוא תשליל של חברו, ובמיוחד אחרי הסתלקותו.

יש בדיבורים אלו מידה רבה של המתקת הדינים. הרב שג"ר היה אש אוכלה, סביביו נשערה מאוד. אני רוצה לפנות לרבים בתוכנו, שקרבתם לרב שג"ר הותירה אותם עם משקעים לא פשוטים, עם תסכולים, כעסים ועלבונות. עכשיו, שנתיים אחרי הסתלקותו, נפתחים לכולנו פתחים לספר מחדש את הסיפור שלו ושלנו, ושל המרווח שביניהם. קשיים ודינים ששלטו באור הישר, עשויים בעולם הצל להתהפך לחסדים ולהיפך. כעסים, עלבונות ושובל של קשיים שהיו בחיים חיותו, הופכים בצל להיות סיפור שמספרים ממקום חופשי, סיפור שניתן לספר אותו בצורות שונות ומגוונות.

זכותו של הרב שג"ר תגן עלינו ועל כל ישראל, וחיים ושלום יהיה לנו ולכל ישראל עד העולם.


מתוך ספרו של הרב דרייפוס: נגיעות בשפת הלבהוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il