שמעון היקר – מפניך ואליך אברח | הרב יאיר דרייפוס

דברים ליארצייט הראשון

אפתח באמירה ציונית, בעקבות פרשנותו של ה'שפת אמת' את חטא המרגלים. את התורה הזו למדתי ממו"ר הגרח"י גולדוויכט זצ"ל בישיבת כרם ביבנה. אלא שהשנה הייתה לי הארה חדשה, רדיקלית משהו, שאותה אנסה לתאר.

הרב'ה מגור, שחי בסוף המאה התשע עשרה, הטמיע בדרושיו לחטא המרגלים התייחסות חיובית לעלייה לארץ ישראל, גם אם לא לציונות החילונית. הוא ביאר שחטאם של המרגלים היה בכך שרצו להישאר במדבר – עם הניסים ועם אור תורת סיני, עם המן, השליו ובארה של מרים. אבל עם ישראל – כך האדמו"ר – נועד לעשות את רצון ה' ולא לעשות לגרמייהו, ולכן עליו להיכנס לארץ כנען שהיא מקום הקליפות הקשות של שבעת העממין, אותם כינה הרמב"ם בספר המצוות 'שורש עבודה זרה ויסודה הראשון'. זהו המקום של התיקון, של העלאת הניצוצות.

מהי משמעות האמירה הזו? הרב'ה היה מודע היטב למשמעות מרחיקת הלכת של עזיבת היהודי את השטעטל ואת מרחב המחייה שבין בית המדרש לבין המקווה, למשמעות של המרתם בחולות של יפו או בעבודת האדמה בדגניה וייבוש הביצות בחולה. ובכל זאת, על מהלך זה הוא אמר שזה רצון ה', וזה הייעוד של היהודי. מה הניע אותו לומר אמירות מרחיקות לכת כאלה? אולי עדיף להישאר במוכר ולא לחפש הרפתקאות שסכנתן מרובה? הרי ברור שהליכה לשם משמעה שינוי לא רק בדמות היהודית המסורתית, אלא גם בתורה עצמה? תורת משה הבל היא לפני תורתו של משיח.

אין לי ספק שבדבריו, שנזרקה בהם רוח משיחית, הוא נשען על תורתו של המגיד ממזריטש שלימד שלפעמים הצדיק חייב לרדת לקליפות כדי להעלות את ניצוצות הקדושה שנפלו שם. תיאור הירידה לקליפות הוא תיאור חזק שהתעוררתי אליו השנה בצורה חזקה. הרב'ה רוצה ללמד שהדרך להתחדש בתורה נעוצה ביכולת להשליך את המוכר. כדי לזכות להארת אישות וייחוד, צריך לעזוב את אביו ואת אימו שמסמנים את העבר המוכר והאינטימי, וללכת בעזות אל הלא נודע. שם ורק שם א-להים מתגלה בפנים חדשות. כל ניסיון להתחפר בתורה כ'יש נוכח' הוא כשל. ההליכה מהמדבר לארץ ישראל, התנועה של 'שלח לך אנשים', היא תנועה של השלכה. יהושע אינו עותק משוכפל של משה רבינו. הוא חידוש תורה בעצמו. גם ר' עקיבא, שורש תורה שבע"פ, היה דורש תילי תילין של הלכות על כל קוצו של יו"ד, ומשה, שורש תורה שבכתב, לא הבין מה הוא אומר וחלשה דעתו.

המצב בו אדם סגור בתוך תורתו ומרבה לצטט את עצמו ואת ספריו, הוא איבוד הסיכוי שלו. יש משהו כואב בתמונה של אדם מזדקן שמתאהב בספריו, בדיבורים שלו ואפילו בבדיחות שלו. אנחנו מאוד מאוהבים בעצמנו, במוכר לנו, אבל כל עוד זה כך אין לנו סיכוי להתחדש באמת. יש לי חבר שהשליך את כל ספרייתו מהבית, מעשה שבתחילה זעזע אותי ורק אחר כך הבנתי את עוצמתו.

אברהם זכה לארץ ישראל רק כשידע לנטוש את אביו, את אמו ואת עברו. זה נכון לא רק ביחס למה שהרב'ה מגור ראה, אלא גם ביחס למה שקורה היום במדינה. אנו רואים את ההתפוררות של מה שקיים היום; אפשר להכריע ליפול לייאוש ולהיכנע לתנועת התפוררות, אבל אפשר גם לא להתייאש אלא ללכת ולהשליך עצמנו למקום הקליפות, ומשם להמשיך הלאה. המגמה בציבור הדתי של הסתגרות ממה שקורה בחוץ היא מגמה מובנת, ולפעמים באמת אין ברירה, בעיקר בגלל הצורך וההכרח להגן על החינוך, אבל אם זו האסטרטגיה הרי שאנו מאבדים את הדרך. ישנה זיקה עמוקה בין העזות של ה'שפת אמת' לזו של הראי"ה קוק שלאורו אנו הולכים. היכולת לחיות בברית היא גם, ואולי בעיקר, בקליפות. מאידך, צריך לדעת את הבעייתיות ואת המחירים שבקיום בקליפות.

 

ישיבה על קברו

דיבורים אלו מכוננים את מחשבותיי לקראת היארצייט. בשבוע שעבר פגשתי חבר חילוני שהיה לו קשר עמוק עם הרב שג"ר, ודיברתי איתו על ההמשכיות ועל מילוי החלל העצום שנותר בעקבות הסתלקותו.

הוא אמר לי שכשהוא שומע שממשיכים דרך של אדם שנפטר, או שמוציאים כתבים שלו, הוא בורח מכך כמפני אש. הוא אף הזהיר אותי מסכנת ההתקבעות בדמות הנפטר, במילותיו, בכתבים שהשאיר אחריו. הוא הביא מספר דוגמאות של ענקי רוח שפעלו מתוך חירות אינסופית, ותלמידיהם התקבעו בציטוטים נטולי עזות וחיות. התיקון הוא כפי שחז"ל לימדו, להושיב ישיבה על קברו של הנפטר, תורת חיים מתחדשת שהולכת לצעד הבא של תורת הרב, ולא חלילה אנדרטה קפואה. בשפה מחודדת משהו אומר שמי שחותר לעזות דקדושה כי כך אמר הרב שג"ר בסוף ימיו, מאבד את העזות. עזות היא מקום משוחרר וחירותי שאינו מצטט את העבר.

היארצייט מעלה בי תחושות סותרות: מצד אחד היזכרות באדם שהיה חלק משמעותי בחיי, בן בריתי במהלך ארבעים השנים האחרונות, שהשפיע על דמותי יותר מכל אדם אחר על פני האדמה, ועמידה מול העובדה שהוא איננו. מצד שני אני שומע את הצו שלו הקורא לי ללכת לארץ כנען, לא להישאר בטקסטים ובמחשבות שהיו. אם נשאר שם נהיה בעמדה של משה רבינו שאינו נכנס לארץ. הכתבים שהוא הנחיל לנו צריכים להיות משאב של חירות ולא של שעבוד. כדי שהתורה שירשנו תהיה תורת חיים ולא ציטוטים, חייבים להיזרק לצעד הבא.

יהיו דיבורים אלו לזכרו ולעילוי נשמתו של הרב שג"ר היקר.


מתוך ספרו של הרב דרייפוס: נגיעות בשפת הלבהוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il