יראה שלא כפשוטה | הרב יאיר דרייפוס

דיבור ב'שלושים' לפטירתו

עקבתי בעיון אחר הדיבורים שנשמעו ושנכתבו על הרב שג"ר בשלושים הימים הנוראים שעברו עלינו. דיבורים שנכתבו מנהמת לבם השבור של רבים שלא יכלו להביע באמת את תחושת האבדן, את הכאב, את הגעגועים, וכולם חיפשו מילים ושברי מילים כדי לנסות ולשתף את האחרים בתחושותיהם.

באשר לי, נמנעתי מלדבר על הרב שג"ר או לנסות להעריך אותו ואת תורתו, את הברכה והאור הגדול שהרעיף עלי בעצם נוכחותו. מצאתי את עצמי נופל לאבלות עמוקה שקיבלתי על עצמי בלי נדר. האבלות אינה מקום של דיבורים. התמוטטות הקואורדינטות, הטעם והריח והמַצפנים, היא חורבן פנימי. חסידים לימדו שבחורבן ניתן לראות מראות א-להים: יחזקאל ראה מרכבה בעקבות חורבן הבית הראשון, תורה שבעל-פה ועולמם של חז"ל התעצמו על רקע הפסקת הנבואה וסף חורבן הבית השני. זו אינה רומנטיזציה של החורבן; כך גם נפתחים בפני האָבל אורות גבוהים, פרופורציות חדשות ובעיקר סיכוי מחודש לתיקון, לתשובה עילאה.

אבל משתמו ימי השלושים אסור להתקשות על המת יותר מדי. צריך התגברות עצמית כדי לחזור לדיבורים, לפוגג את הקַשיוּת, לאחות את הקרעים. שהרי ביום השלושים מותר לאבל שאינו מתאבל על אביו ואמו לאחות את הקרעים, לנסות בכל זאת להתבונן על הנפטר קצת מהצד ולומר משהו מהמקום הזה.

הרבה הבליטו בדיבוריהם בחודש האחרון את הצדדים הפורצים, הרדיקליים, המהפכניים של הרב שג"ר ― אורות דתוהו שכידוע גבוהים מאורות התיקון. מישהו כתב עליו דברים שאמר ר' נחמן לתלמידיו בערוב ימיו: 'אתם אנשים צדיקים כשרים באמת, אבל לא לכך התכוונתי. רציתי שתהיו חיות נוהמות ביער'.

אלא שהאורות דתוהו היו בכלים דתיקון; הוא שכָן בתורה. הוא היה בן בית בתורה שממנה הייתה חיותו, והוא לא פרש מדביקותו בברית עד שנסתלק מן העולם. אני חושב שהרב שג"ר ראה את עצמו כיהודי 'מתנגד' במובן המלא של המילה. באשר לישיבה, הוא התבטא מספר פעמים שהתשתית של ישיבה היא ה'מתנגדוּת'. זוהי המושרשוּת, יראת החטא שקודמת לחכמה. הרב שג"ר היה עובד ה' כפשוטו ממש. היה יהודי ירא.

כך כתב בהערת שוליים בספרו 'שובי נפשי':

המשפט של ר' ישראל סלנטר בתחילת 'אגרת המוסר': 'אחד הוא עושה העבירה והנענש', בא לעורר את מודעותו של האני באמצעות העונש. זה אתה לא רק עכשיו אלא גם שם בגיהנום הצורב, בדיוק אותו אתה, וזה יגיע ― לא תוכל להתחמק. יראת העונש במקרה זה הופכת להיות אביזר המודעות, ורק מודעות גורלית כזו תמריץ אותנו לפעולה; אל תאמר 'לי זה לא יקרה'.

זו התבטאות אופיינית מאין כמוה, שמשקפת את העמידה הנחרצת של הרב שג"ר מול עצמו ומול האמת שלו ללא כחל ושרק. זוהי יראה צורבת ומאיימת של יהודי שאין לו אפילו סדק של ספק בנחרצות של דין שמים, ובעיקר בטוטליות של העמידה לפניו יתברך.

אלא שיראתו היתה יראה שלא כפשוטה; הוא טיהר את היראה מהסיגים שדבקו בה ― נוקשות, פונדמנטליזם, חד-ממדיות, פרימיטיביות וכיוצא באלו. את היִראה הוא העלה למקום שלמעלה מהאהבה. הוא כרך את היראה בקדושה ובהימנעות, שהן מקום גבוה מהרֵעוּת ומהאהבה. על הרקע הזה לימד את דברי אדמו"ר הזקן שלפיהם ברכות האירוסין ― שהן ברכות על האיסור: 'וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות' ― גבוהות מברכות הנישואין שעניינן אהבה ואחווה, שלום ורעות.

הרב שג"ר לימד אותנו את סוד כיבוש היצר שלא כפשוטו. הוא דיבר, בעקבות הגרי"ד סולובייצ'יק, על כך שכיבוש היצר לא נועד להחניק את התשוקה אלא להעצים אותה. הרב שג"ר כבש את יצרו ולא פסיק פומיה מגירסא כל ימיו, הוא לא מצא עניין בהנאות קטנות שבני אדם זקוקים להן. הוא גם שילם על כך מחיר כבד. אלא שהאיפוק והריסון שנהג בעצמו ― בדיבורו, בסגנונו הרוחני והאינטלקטואלי, וסתם כך באורחות חייו ― העצימו את דביקותו ותשוקתו ואת אהבתו, לא רק אהבת התורה אלא גם חמלה אנושית ותיעוב העוול. כל ימיו דיבר וכתב על כך.

אני זוכר שיחה מהתקופה בה עמד בראשות ישיבת הכותל בשנת תשמ"ב. הוא דיבר על משה, המנהיג הרחמן, שכבר בצעירותו אינו יכול לסבול עוול. לימים קשר את הדברים לתורה המפורסמת של ר' נחמן על המנהיג האמתי שהוא רחמן ויודע לתת לכל תינוק את מזונו המתאים. אך מעבר לתוכן הדברים, ניכרה כבר אז הזדהות אישית עמוקה ביותר של הרב שג"ר עם דמותו של משה, לא בהקשר של התורה אלא דווקא בהקשר של המלחמה ברשע ובאכזריות האנושית.

השמרנות של הרב שג"ר היתה התשתית למהפכנותו הרדיקלית ולעוצמותיו האדירות. מהמקום של המושרשוּת העמוקה שלו בתורה, הוא ידע ואף הראה לנו את המקומות הגבוהים מהתורה. הרבה דיבר על נדב ואביהוא, ברוח החיובית שמעודדת את הבאת האש מן ההדיוט. הוא לימד אותנו לזהות את הרדיקליות של האדמו"רים, ובערוב ימיו ציווה אותנו: 'היו אמיצים בעזות דקדושה'.

ועכשיו הוא איננו, ואנחנו מנסים בעוניינו לאחוז בשיפולי גלימתו ומתפללים לקדוש ברוך הוא שלא יארע דבר תקלה על ידינו ונדע לפרשו כהלכה. ואולי אף נזכה לקדם את מה שהוא לא זכה לקדם, והכל ממנו ובזכותו הגדולה.

ואחר כל זאת, אני מוצא את מילות הסיום בדברי ר' נתן אחרי הסתלקותו של ר' נחמן:

וכל מה שעבר עליו מיום שנכנס לברסלב עד יום הסתלקותו וכל מה שפעל באילו השנים אפילו כפי מה שהתנוצץ בדעתי, לא יספיקו כל אילי נביות לבאר אפס קצה מהם. ועצת ה' לעולם תעמוד כי סוף כל סוף נשארה המתנה טובה בידינו מאחר שזכינו שהחמדה גנוזה נגנזה בסביבותינו באומין… ועל ידי זה עדיין יש לנו תקווה לזכות לכל הטוב אשר חפץ להיטיב עמנו לנצח, ודבר א-להינו יקום לעולם…


מתוך ספרו של הרב דרייפוס: נגיעות בשפת הלבהוצאת ידיעות ספרים וישיבת שיח יצחק, 2013

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il