רבם של חיות היער | אהוד פירר

עם פטירתו של הרב שג"ר

ר' נחמן מברסלב, באחת משיחותיו, סיפר על מלך שהיו לו שני בנים, אחד טיפש ואחד חכם. יום אחד, להפתעת הכול, החליט המלך למנות דווקא את בנו הטיפש לשר האוצר ולממונה על חלוקת הכספים במדינה. הבן החכם לעומת זאת לא קיבל מאביו שום תפקיד רשמי. כאשר האזרחים הביעו את תמיהתם, השיב להם המלך כך:

"וכי זה הוא מעלה, מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם? כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות […] ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל, אשר מאלו המדינות נמשכים ובאים כל האוצרות שלי. אבל זה הממונה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם".

כדרכו, ר' נחמן לא טרח לפרש למה בדיוק הוא התכוון בסיפור הזה. אולם, נדמה שלא קשה במיוחד להבחין ששני בני המלך מסמלים למעשה שני טיפוסים של מורים או של מנהיגים רוחניים: הטיפוס האחד זה 'הממונה' – מי שרק מחלק לתלמידיו אוצרות ישנים ומוכרים. הטיפוס השני הוא 'החכם' – זה שמנסה לגלות אוצרות חדשים ולהביא אותם אל ארמון המלך. בעוד שהטיפוס הראשון על פי רוב אינו לוקח סיכונים ורק חוזר על אותן אמיתות ישנות וידועות, הרי שהשני חייב להסתכן; עליו ללכת רחוק יותר ולצלול עמוק יותר; בכדי לגלות את אותם אוצרות לא ידועים הוא צריך לפעמים ללכת בדרכים שבהן איש עוד לא הלך לפניו ולהתמודד עם שדים שעליהם איש מעולם עוד לא הצליח לגבור. בעוד המורה מן הטיפוס הראשון הוא לרוב אדם מוכר וידוע, בעל מעמד מכובד ותלמידים רבים, הרי שמצבו של המורה מהסוג השני שונה: לעתים קרובות רק מעטים הולכים אחריו; לעתים קרובות במהלך חייו הוא נרדף ומבוזה ותורתו נשארת זרה ולא מובנת. אולם בסופו של דבר, אומר לנו ר' נחמן, דווקא מעלתו של המורה מהטיפוס השני היא הגבוהה יותר; שכן רק הוא מסוגל לגלות את אותם אוצרות חדשים, אוצרות שאחר כך עתידים להזין את העולם כולו; אוצרות שמהם – אולי רק שנים רבות לאחר מותו – יבואו מורים ומנהיגים מן הסוג הראשון ויחלקו להמונים.

יודע עליך הרבה יותר ממה שאתה יודע על עצמך

הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) שהלך השבוע לעולמו, היה מורה מן הסוג השני. כמי שזכה להימנות על תלמידיו אני יכול להעיד שהוא השפיע באופן עמוק על חייהם של רבים; הוא חשף בפניהם עולמות חדשים והוא לימד אותם דרכים חדשות. הרב שג"ר היה רב גדול והוגה גדול, אבל בראש ובראשונה הוא היה אדם גדול. במאמר הזה הייתי רוצה לנסות ולשרטט כמיטב יכולתי את דמותו.

לאדם שלא הכיר את הרב שג"ר יהיה קשה להסביר מה היה בדיוק סוד הקסם שלו. הוא היה איש שקט וצנוע. לא היו לו קול רועם, עיניים רושפות אש או גינונים של אדמו"ר. בשיחות שהוא נתן הוא מעולם לא ניסה לפנות אל רגשותיהם של השומעים, הוא מעולם לא ניסה לזעזע אותם והוא גם מעולם לא ניסה להתחנף אליהם. הוא לא היה איש של הכרזות פרובוקטיביות, של אמירות חד-משמעיות או של סימני קריאה. הוא גם אף פעם לא ניסה להקל במיוחד את חייהם של תלמידיו; הרעיונות שלו היו תמיד חמקמקים, מסתוריים, עמומים במכוון; הם תמיד היו סבוכים, עדינים ומורכבים. כדי להבין אותם תמיד נדרשו מאמץ אינטלקטואלי ורגשי לא פשוט. גם בשיחות אישיות הוא היה כזה; הוא תמיד סירב לתת תשובות ברורות, להתוות דרך חד-משמעית או לומר למישהו מה בדיוק עליו לעשות. הוא תמיד העדיף להיות מורכב, עמום, רב-משמעי. במקום לתת תשובות הוא תמיד העדיף להציג לתלמידיו שאלות חדשות; לאלץ אותם לחשוב, לגרום להם לבחון כל בעיה באופן חדש. לעתים קרובות אדם שהיה מגיע לשאול אותו דבר מה, היה יוצא ממנו כשהוא מבולבל יותר משהיה כאשר נכנס.

ובכל זאת היה בו קסם. בכל זאת היתה בו איזו מין עוצמה שקטה, עוצמה שהיה לוקח לך זמן מה להרגיש בה. קשה להסביר את זה, אבל כשהוא דיבר אתה האמנת לו; היית יכול להרגיש שהדברים שהוא אומר מגיעים מהמעמקים; בין אם הוא דיבר על אמונה, על אהבה או על  ייסורים, יכולת להרגיש שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. יכולת להרגיש שהוא היה שם. וזו אולי הייתה התכונה שמשכה אליו תלמידים רבים כל כך; לא היה אצלו שום זיוף, שום טיוח, שום העמדת פנים. יותר מכל דבר אחר, הרב שג"ר היה קודם כל איש של אמת.

וחוץ מזה, הרב שג"ר גם היה איש חכם. מאוד חכם. ואין הכוונה רק לידע הבלתי נתפס שלו וליכולות האנליטיות הבלתי רגילות שלו (כל מי שאי-פעם שמע ממנו שיעור בגמרא יוכל להעיד על כך). הרב שג"ר ראה רחוק יותר. ועמוק יותר. במקום שאנשים אחרים היו רואים שתי דרכים בלבד, הוא היה יכול להצביע גם על דרך שלישית, ולפעמים גם על רביעית וחמישית; במקום שאנשים אחרים היו ניצבים לפני קיר אטום הוא היה יכול להצביע על שער; מה שהיה בעבור רבים קרקעית האוקיינוס היה בשבילו רק הקצף שעל פני המים. יכולת ההתבוננות הזאת שלו באה לידי ביטוי לא רק בדרך בה הוא התמודד עם סוגיות סבוכות בגמרא או עם רעיונות פילוסופיים מופשטים; היא התבטאה אולי בראש ובראשונה ביחסיו עם בני אדם. לפעמים, כאשר היית מדבר איתו ביחידות, הוא היה מלטף את זקנו, מחייך במבוכה ואתה היית תוהה האם הוא בכלל מקשיב למה שאתה אומר. אבל אז פתאום הוא היה זורק משפט, כבדרך אגב, משפט שממנו, להרף עין, היית תופס פתאום עד לאיזה עומקים בתוכך האיש הזה מסוגל להתבונן. במקרים כאלה, היית קולט לפתע שהוא יודע עליך הרבה יותר ממה שאתה יודע על עצמך.

דתיות אותנטית

הרבה נכתב – ומן הסתם הרבה יותר עוד עתיד להיכתב – על משנתו הדתית של הרב שג"ר. כמובן שאי אפשר לסכם תורה כל כך סבוכה ורב ממדית במאמר קצר שכזה. אולם לפני שמנסים להבין מה הייתה שיטתו של הרב שג"ר, חשוב להבין מה היו הבעיות שאיתן הוא ניסה להתמודד בהגותו – ולא פחות חשוב, איך בדיוק הוא ניסה להתמודד איתן.

בהכללה מסוימת, אפשר לומר שמה שאפיין את הגותו לכל אורך הדרך היה החיפוש אחר דתיות אותנטית. וחשוב להדגיש את הנקודה הזאת: הוא לא חיפש דתיות אופנתית או כזאת שתהיה בעלת מבנה לוגי מושלם. הוא חיפש אמונה דתית אותנטית; אמונה שתהיה נקייה מכל שמץ של זיוף, טיוח או העמדת פנים. אמונה שתמלא את חייו של האדם בתוכן ובמשמעות.

לכאורה זה נראה פשוט, אבל כל מי שיתבונן בדברים לעומק יראה שזה לא כך. אחרי הכול, בעולם שבו אנו חיים, עשוי האדם המאמין – תהיה אמונתו אשר תהיה – למצוא עצמו לעתים ניצב בפני דילמה בלתי אפשרית: לבחור בין התמימות מצד אחד, לבין הפשרנות מן הצד השני. אם הוא בוחר באופן מודע באפשרות הראשונה, פירוש הדבר שהוא מחליט באופן מוצהר שלא לשאול שאלות; הוא מחליט שלא לחשוב; שלא להעמיק; הוא בוחר להניח שיש מי שיודע את כל התשובות ולהתעלם מכל הקולות שבתוכו שזועקים שאין זה כך. הוא בוחר להתעלם מכל הרוע שבעולם; מכל האבסורד, חוסר המשמעות, הכיעור והכאב. הוא בוחר לחיות בעולם של הרמוניה, עולם שבו הכול מסתדר – גם אם אי-שם במעמקי לבו הוא יודע שזהו עולם שקרי. בקיצור, במקרה כזה האדם בוחר בשטחיות, בזיוף ובשקר.

האפשרות השנייה היא כן לשאול שאלות; במקרה כזה האדם ינסה לבחון את אמונתו  ויתאמץ לחקור אותה ולהטיל בה ספק. במקרה כזה הוא עשוי להיגרר לחיטוט עצמי אינסופי וחסר תכלית. בכל פעם שהוא ימצא את עצמו מאמין בדבר מה, הוא מיד ינסה לבחון את האמונה הזאת מקרוב; הוא מיד יתחיל לתהות ללא הרף האם מדובר כאן באמונה אמיתית; האם היא איננה נובעת מצרכים פסיכולוגיים כאלה או אחרים; האם לא מעורב בה גם שמץ של זיוף, שמץ של רמייה עצמית. באופן טבעי, אם האדם הולך בדרך הזו הרי שבסופו של דבר האמונה שלו תיסדק. בסופו של דבר היא תאבד את המוחלטות שלה ולפעמים היא גם תתפורר לגמרי. במקרה כזה, גם אם האדם עדיין יתאמץ להישאר אדם מאמין, הרי שהאמונה שלו תהיה אמונה דלה, חיוורת, אמונה מלאה בספקות ובפקפוקים. אמונה דתית שכזאת מן הסתם לא תשרוד בשעת מבחן. מובן מאליו שהיא גם לא תוכל להעניק לחייו של האדם ולעבודתו שום תכלית או משמעות.

אלו אם כן, במידה כזאת או אחרת, שתי הדרכים שניצבות בפני האדם המאמין. הרב שג"ר חיפש דרך שלישית. הוא לא חיפש איזשהו ניסוח מתוחכם יותר או פחות שיוכל לפתור את הבעיה; הוא לא חיפש פתרון תיאורטי כלשהו. הוא ביקש פתרון אמיתי. הוא שאף לפתור את הסיטואציה הזאת באופן יסודי. הוא ביקש להראות שדתיות אותנטית היא אכן דבר אפשרי. גם כיום, גם בעולם הפוסטמודרני. גם עבור אנשים חושבים.

לשם כך הוא הציג בפני תלמידיו מגוון של דרכים דתיות: חלק מן הדרכים הללו התבססו על תורות חסידיות וקבליות והציגו מודל יותר מיסטי ומופשט של אמונה; חלקן נטו לכיוון אקזיסטנציאלי יותר והציגו את האמונה הדתית כהכרעה חופשית של האדם, כזו שאיננה נסמכת על נימוקים כאלה או אחרים; וחלקן התבססו על תפיסות פוסטמודרניסטיות כאלה ואחרות, תפיסות הרואות את המציאות כמשחק של אמיתות אלטרנטיביות הסוברות שבכוחה של השפה הדתית ליצור מציאות שיש לה קיום עצמאי. בשנים האחרונות הוא גם נטה יותר ויותר להדגיש את הצד האנושי של החוויה הדתית; ברבות מתורותיו המאוחרות הוא ניסה להציג עמדה הרואה באמפתיה, בפתיחת הלב ובאנושיות את הדברים שצריכים לעמוד במרכזם של החיים הדתיים.

אולם חשוב להדגיש: הרב שג"ר לא אימץ תפיסות כדוגמת הפוסטמודרניזם או האקזיסטנציאליזם בגלל שהן היו אפנתיות או בשל התחכום האינטלקטואלי שלהן. הוא אימץ חלקים מן התפיסות הללו מפני שלשיטתו זו הייתה הדרך היחידה לכונן אמונה אמיתית בימינו, הדרך היחידה שבה אדם יכול להיות אדם מאמין באמת ובתמים, כזה שמקפיד על קלה כבחמורה – ויחד עם זאת להיות איש של אמת, כזה שגם מוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף.

לא כולם הצליחו תמיד לרדת לסוף דעתו

באופן טבעי היו רבים שהתנגדו לדרך הזאת, במיוחד בעולם הדתי שאליו הוא השתייך. היו רבים שחשבו שהוא הרחיק לכת מדי. היו רבים שהזדעזעו מן השאלות שהוא הציג ולא תמיד הבינו את התשובות המורכבות שלו. רבים אחרים כלל לא הבינו את הבעיות שאיתן הוא ניסה להתמודד; הללו לעתים ראו בו איש מסוכן שסתם משתעשע ברעיונות ובמושגים ותוך כדי כך מקעקע את יסודות האמונה. גם מבין אלה שהלכו אחריו לא כולם הצליחו תמיד לרדת לסוף דעתו. רבים מתלמידיו מצאו עניין רק בחלקים מסוימים של תורתו ולא באחרים. רבים אחרים אולי העריצו את האיש ואת גדלותו בתורה, אבל הרעיונות שלו נשארו בשבילם זרים ובלתי מובנים. היו גם רבים שהלכו אחריו כברת דרך ולבסוף נטשו אותו.
ואף על פי כן, בין אם היית חסיד שלו ובין אם היית אחד ממתנגדיו, הוא תמיד אתגר אותך; הוא תמיד אילץ אותך לחשוב, להעמיק, לבחון את מערכת האמונות שלך מחדש. במובן הזה אפשר לומר שמבין תלמידיו, גם מי שלא קיבל את הרעיונות שלו ואת תורתו הושפע ממנו באופן עמוק ויסודי.
אם פתחנו בר' נחמן מברסלב אז גם נסיים בו. אחד המשפטים המצוטטים ביותר של ר' נחמן הנו האמירה הידועה שלו לתלמידיו: "אמנם אתם אנשים כשרים, אך לא לכך הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כמו החיות הנוהמות ביער לילות שלמים". בהקבלה לכך אפשר לומר שמעבר לכל הרעיונות והשיטות, הדבר היסודי שהרב שג"ר העביר לתלמידיו הוא היכולת להיות כמו חיות היער: היכולת להשתוקק כל הזמן, להעמיק, לחשוב; לחפש את האמת ולהיאבק עליה. יהי זכרו ברוך.

פורסם במקור באתר nrg, בתאריך 14/6/2007

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il