תגידו 'שלג' בשפת התורה

אוריה מבורך

במאמרו, מבקר יוסף מגנהיים את התופעה  שאת מקורה הוא מזהה בבית מדרשו של הרב שג"ר – חיבור השפה הדתית-תורנית עם השפה האינטלקטואלית החוץ-דתית. אני מאתרת בדבריו הד לגישה רחבה שרווחת אצל חלקים גדולים מהציבור שלנו, ומבטאת את עצמה פעמים רבות על גבי מוסף זה. לכן, יש לקרוא את התגובה הנתונה בזה כמענה ביקורתי לגישה הכללית שהוצגה באופן רהוט על ידי הכותב, וכמובן לא כביקורת ספציפית על עולמו הסובייקטיבי.

מצאתי את מאמרו של מגנהיים חשוב ביותר משתי סיבות: האחת – הצבעה מפוכחת על נקודות הכשל, הסכנות וה"קליפות" שאורבות לפתחם של כל איש ואישה יראי שמים ואוהבי תורה כאשר הם יוצאים לחיפוש אחר שפה דתית. השנייה – הדגמה חיה של נקודות הכשל, הסכנות וה"קליפות" שאורבות לפתחם של אלו המנסים להציב קריטריונים למושגים טעוני מתח-דתי כמו "אמת", "כנות",  "קדושה", "פנימיות".

הכותב מזהה היטב את לבושי הסיטרא-אחרא שאליהם מסוגלת לגלוש התופעה שאותה הוא מבקר – נטייה לדרשנות שמטבעה איננה מתבטלת כלפי הטקסט ומחברו אלא עלולה לדחוק את התורה לתוך מהלך אגוצנטרי ומאולץ שמטשטש את הטקסט תחת כישורי הרטוריקה של הדרשן. יכולת אנליטית לקויה, שאיננה מסוגלת להפריד בין הטקסט לבין אורח החיים של מחברו, כמו גם לנתח את מערכת הגומלין השוררת בין הטקסט לבין התרבות שמתוכה הוא צמח, אכן עלולה לייצר משוואה שבה כל מפגש עם טקסט "גויִי" מסנוור, מוביל בפוטנציאל לאימוץ אורחות חיים שהם זרים ליהדות.

זאת ועוד; שימוש בשפה אקדמית, התנסחות מתוחכמת, עיסוק השוואתי והתמקמות "מחוץ" לטקסט על מנת להפעיל עליו ניתוח אכן עלולים להוביל ליצירת מרחב דתי קר, אנמי ומסורס מבחינה דתית, ש"מדבר על" במקום "לדבר את", מרוחק מעצמו ובעיקר מלא בעצמו. עד כאן יש בדברי הכותב ביקורת חשובה. את ההוכחות לחשיבותה של ביקורת זו אני משערת שניתן למצוא, בין השאר, גם בקרב כמה ממחזיקי הספרים של הרב שג"ר, וראוי שהיא תהווה אספקלריה גם עבור הרואים עצמם מחוסנים מפניה.

בין הפנים לחוץ

אך לצד חשיבותה, אני סבורה שהביקורת של מגנהיים גם מחמיצה את אותם מקומות שבהם היא לא נשמעת לדברי התוכחה שלה עצמה ונכשלת בהם. אסביר: הנקודה המרכזית שעליה נשענת הביקורת של הכותב היא ההבחנה בין "פנים" ל"חוץ". על מנת ליישר קו טרמינולוגי עם הקוראים, נציין שהמושגים פנים וחוץ גוזרים מתוכם הבחנות נוספות המתלבשות עליהם בהתאמה: הבחנה בין משהו שהוא "אני" לבין משהו שהוא "לא אני", בין כנות לבין זיוף, בין גרעין לקליפה, ואפילו בין אמת לשקר. כל המילים הכלולות ברשימה זו מהוות שמות תואר שעניינם לאפיין את עולמנו הפנימי ואת זיקתו למה שנקרה בדרכו. על כן, ההבחנה בין פנים לחוץ היא למעשה מצפן רוחני שמאפשר לנו לזהות מתי אנחנו מתרחקים מהנקודה המכוננת שלנו וגולשים לשוליים ריקים ומתעתעים, שמציגים את עצמם כמלאים בתוכן עמוק.

בנוסף, מזהה הכותב (באינטואיציות מרשימות) את מפעלו של השיח השג"ריסטי עם פעולת התרגום. גם הרעיון של תרגום מבוסס על הבחנה בין פנים לחוץ. אנו זקוקים לתרגום כאשר אנו מבקשים שמשהו שהוא חיצוני לנו ייכנס "פנימה", ויתנסח במושגים שהם המגרש הביתי שלנו. החיבור בין האדמו"ר הזקן החב"די לבין הפילוסוף ויטגנשטיין, כמו גם כל חיבור בין פילוסופיה לבין תורה, הוא חיבור שמנסה לגשר על פער בין פנים לחוץ.

כעת נשאלת השאלה: מהו הפנים ומהו החוץ? האם המושג החסידי של האדמו"ר הזקן הוא ה"פנים" והפילוסופיה של ויטגנשטיין היא ה"חוץ", או שמא להיפך? אם אני ממוקמת באפשרות הראשונה, אזי השפה החסידית היא המגרש הביתי שלי וכעת אני בסך הכול מעוניינת להנגיש את החסידות ולתרגם אותה עבור אדם שנמצא "בחוץ" (למשל, אדם חילוני שנותן אמון בשיח הפילוסופי אך איננו מכיר את החסידות). אך אם אני ממוקמת באפשרות השנייה, או אז השיח הפילוסופי הוא ה"פנים" שלי, ואילו המושג החסידי מופיע עבורי כמושג זר, מסקרן ומושך אמנם, אך עדיין זר, ולכן אני מעוניינת לתרגם אותו ולהפוך אותו לדבר מה שהוא משמעותי לי ושייך לשפה שלי.

יש בינינו כאלו שאף אם אינם מצויים בתורת ויטגנשטיין באופן ספציפי, בכל זאת מכירים את מרחב השיח הפילוסופי שבתוכו הוא פועל, ומחוברים להנחות היסוד ולדרכי החקירה של המרחב הזה. כאשר אלו עומדים בפני מושג כלשהו בחסידות, לעתים המושג נחווה אצלם כמוגבל מבחינת מוטת הכנפיים שלו, כזה שגם אם ימתחו אותו עד הסוף ויסבירו אותו מתוך עצמו, הוא מיד יתקפל חזרה אל תוך ארבע האמות של הקדושה, ולא יוכל לגעת באותם מרחבים פילוסופיים אישיים שנותרים מנותקים מדתיות, צמאים ומשתוקקים לשפת התורה.

עבור אותם לומדי תורה, האפשרות להתוודע לויטגנשטיין בד בבד עם התוודעות למושגים החב"דיים היא אפשרות דתית קריטית. כל עוד לא יצליחו לתרגם את המהלך החב"די למהלך פילוסופי של ויטגנשטיין, ייוותר המהלך החבד"י עקר ובלתי רלוונטי עבור אזורים נרחבים בנפשם ובנשמתם, תוך שהוא מותיר אותם ב"חוליותם".

הזדהות עם הקודש

לכאורה, אין הדבר שונה מכל אותן התרחשויות-חיים יומיומיות כמו המתנה בתור, שטיפת כלים וגרירת האוטו למוסך, שנאלצות להיוותר ב'חוליותן' בהיעדר מתרגם ראוי שיהפוך אותן לתורה. מדוע יש צורך להפוך את הכול לתורה, ישאל הכותב, האם גם את הטפסים ממס-הכנסה יש צורך להכניס לתוך בית המדרש?

אך למעשה יש כאן הבדל קריטי. בעוד שגרירת האוטו למוסך איננה מהווה, כך אני משערת, נקודת פנימיות חדה ועמוקה עבור אף אחד מאיתנו, יש מאיתנו כאלה שתובנות והישגים אינטלקטואליים פילוסופיים דווקא כן מהווים עבורם נקודה כזו. ונותרה הפנימיות מיותמת מתורה.

אתן דוגמה נוספת כדי להבהיר את העניין: אני תמיד ממליצה לתלמידותיי לברר היכן ממוקמים הפנים והחוץ שלהן כלפי טקסטים דתיים. למשל, כאשר אנו נתקלות באמירה חז"לית שבמקרה גם הולמת את אמות המוסר המודרניות שאנו דוגלות בהן, בדרך כלל מתעוררת אצלנו התלהבות פנימית כלשהי. אך למעשה חשוב להבחין בין שני כיוונים אפשריים של ההתלהבות הזאת: באפשרות הראשונה גוברת ההערכה שלנו כלפי חז"ל, משום ש"הנה, חז"ל הפגינו נאורות מוסרית שאפילו מתאימה לאמות המוסר של ימינו". לעומת זאת, באפשרות השנייה גוברת ההערכה שלנו לערכי המודרנה, שהנה מתגלים כמתאימים לערכים של חז"ל שאיתם אנו מזוהות באופן טבעי.

האפשרות השנייה מעידה על כך שה"פנים" שלי בהקשר המוסרי מזוהה עם חז"ל, ואילו המודרנה היא הגורם החיצוני שהתגלה כמתאים לעולם הפנימי שלי, כלומר כמסוגל לעבור תרגום מלא לשפה שלי. לעומת זאת, אם האפשרות הראשונה מתארת אותי נכון יותר, הרי שה"פנים" שלי, לפחות בכל הקשור לאתיקה ולמוסר, ממוקם בתוך השיח המודרני. חז"ל מתפקדים כמי שנמצאים "בחוץ", אך הצליחו להיתרגם לשפתי הפנימית. במקרה הזה, הזדהות עם המוסר המודרני מהווה עבורי נקודת פנימיות כנה אך נטולת תורה, וכאשר התורה מצליחה להיתרגם ולחדור לשם היא רק בבחינת "בונוס" מלהיב.

לאור כל זאת, חשוב לשים לב שאצל מגנהיים ההבחנה בין "פנים" ל"חוץ" מקבילה להבחנה בין "קודש" ל"חול". כל טקסט שניתן לאתרו על מדף הספרים בבית המדרש, קרי טקסט 'קדוש', שייך אצל הכותב למרחב של ה"פנים" – ואילו כל טקסט שמיובא לתוך בית המדרש מתוך מרחבי ה'תרבות הכללית', מתוך 'עולם החול', שייך למרחב של ה"חוץ". במילים אחרות: מתוך דבריו של הכותב ניתן לשער כי עולמו הפנימי ממוקם בתוך בית המדרש, ואילו כל דבר שמתרחש מחוץ לבית המדרש נתפס אצלו כזר, כאורח. אולי אורח מעניין ואולי לא, אבל לבטח כזה שתיכף יסתלק לו. אם כן, לפי השיטה שהוא מייצג (שיטה שלדעתי רווחת בחלקים רבים מהציבור הדתי) אין צורך להיעזר במצפן, אלא מספיק להתהדר בהכשר קונטקסטואלי: אם אני קורא ספר עם כריכה חומה ועליה אותיות זהב, סימן שאני נוגע בפנימיות. אם אני קורא ספר עם הערות שוליים ומילים שמסתיימות ב"יזם", או אז אני גולש אל החיצוניות.

בנוסף, שיטה זו מצהירה במובלע כי היא איננה זקוקה לתרגום. כך אומר הכותב כאשר הוא מבקר את תופעת החיבור בין הגות דתית להגות של חולין:  "פעמים התחושה היא כי מדובר בחוסר הכרה בערכו של הקודש ובחוסר אמון ביכולתו לעמוד בפני עצמו". בכך הכותב למעשה מעיד על עצמו כי שפת הקודש תמיד פנימית לו, וכי לעולם אין היא מתפקדת כשפה חיצונית, שזקוקה למשהו שיתרגם אותה, משהו להישען ולעמוד עליו. להיפך: היא מספיקה לעצמה ועומדת בפני עצמה.

התורה זה אני

בשלב זה נוכל לאמץ עין צרה וחשדנית, ולתהות כלפי עמדתו המוצהרת של הכותב ושל כל האוחזים בשיטתו: האמנם? האמנם עולמכם הפנימי איננו מושפע, שלא לומר מזוהה באופן אותנטי, עם תובנות כלשהן מן "התרבות הכללית", השייכות לתודעה שאיננה מנוסחת במונחים של תורה? האמנם אין בנמצא שום שיח של "חול" שבו אתם מרגישים בבית? האמנם בכל מסגרת שיח של חולין אתם תמיד חווים את עצמכם אך ורק כתיירים שמבקרים בארץ לא להם, ומתגעגעים לארצם מולדתם שגבולותיה הם גבולות בית המדרש? או שמא עצם ההתמקמות הטוטאלית בתוך שפת התורה, תוך דחייה של כל אלמנט זר והכתרתו כ"חיצוני", לוקה בעצמה בחוסר כנות? אם אכן כך הדבר, אזי ציטוט מתוך לאקאן או ויטגנשטיין איננו מסוכן בפוטנציאל שלו לתפקד כ"קליפה" יותר מאשר ציטוט מתוך הרב קוק.

ניתן כאמור להעלות תהיות אלו, אך אינני מעוניינת לעשות זאת, ראשית משום שאני נוטה בכל לבי להאמין לכותב, ושנית משום שאז הדיון יחמיץ את ההזדמנות המלהיבה הכרוכה בהאמנה לדבריו. שמא הכותב איננו מרמה את עצמו, ואכן באמת ובתמים הפנים והחוץ מתלבשים עבורו הרמטית על הקודש והחול. אם אכן כך הדבר, אנו עומדים מתוך דבריו על תופעה שאני באופן אישי חשבתי שהיא נחלתו של דור ציוני-דתי הולך ונעלם, ולהבדיל, קיימת עודנה בחברה החרדית הסגורה: כוונתי לתופעה שבה באמת ובתמים אין כל פער בין ה"אני" לבין "התורה" (הכוונה היא ל"תורה" כפי שמגדיר אותה הכותב בעצמו, קרי – תורה במובן המסורתי, שהיא שפה סגורה לעצמה, נשענת על עצמה ואיננה מועשרת במונחים חוץ-דתיים שיובאו לתוכה מן הספרות, הפילוסופיה והפסיכולוגיה). במילים פשוטות: זהו טיפוס דתי שאין בתוכו כל סתירה או מתח בין הדתי לבין החוץ-דתי, משום שהוא בהווייתו כל כולו "דתי", ומכאן שה"חוץ-דתי", ה"חול", תמיד נמצא מחוצה לו.

כדי להבהיר עד כמה התופעה הזו מפליאה בעיניי, אציין שמדובר בטיפוס שאיננו נעזר כלל בשירותי ה"תרגום" שמספקת לו השפה היומיומית. לא תמצאו אותו משתמש במילה "אותנטי" שהיא מילה לועזית, וגם לא במילה "כנות", שהיא מילה מערבית שמבוססת על ערכי העולם המודרני. מבחינתו, אילו רק היה הדבר מתאפשר מבחינה תרבותית כיום, הוא היה משתמש אך ורק בביטויים תורניים, למשל: "תוכו כברו". אני מניחה שכולנו נסכים שישנו פער בין המושג "תוכו כברו" לבין המושגים "כנות" ו"אותנטיות". דחיסה של המושג "אותנטיות" לתוך הביטוי החז"לי "תוכו כברו" תהיה תרגום לא מוצלח. אלא שפער זה שבין המושגים מפריע רק למי שעולמו הפנימי כולל בתוכו גם רכיבים חוץ-דתיים. הוא מפריע רק למי שנפגש עם עולם התוכן שמייצר את הדרישה לאותנטיות במובן הרחב שלה, על כל ההקשרים התרבותיים שמתוכם היא מגיעה: הומניזם, אקזיסטנציאליזם, פוסט מודרניזם…

כאמור, העולם הפנימי שמייצג הכותב איננו כולל בתוכו הפנמה של הקשרים תרבותיים אלו, ולכן הפער הזה לא מפריע לו. בדיוק כשם שלא מפריעה לי העובדה שאינני מכירה את שלל המילים המתארות 'שלג' בשפה האסקימוסית. שורר אמנם פער בין המילה "שלג" לבין המילה האסקימוסית "פנטאטונים" (שהמצאתי עכשיו לצורך הדיון), מילה המתארת פתיתי שלג ספציפיים, קטנים במיוחד ובעלי חמש צלעות, אבל "את מי זה מעניין?". אני לא חיה בקוטב הצפוני כשם שהכותב לא חי בתוך התרבות המערבית.

ז'רגון פנימי

נמשיך להתעכב על החשיבות של השפה, תוך שאנו ממשיכים לקבל כנכונה את הצהרה המובלעת בדברי הכותב בדבר האחדותיות השוררת אצלו בין העולם הפנימי לבין השפה הדתית המסורתית. אני משערת שכתוצאה מהאחדותיות הזו הכותב מעדיף לזהות את השפה האקדמית המופיעה בתוך דיבור תורני עם היבט של "שעשוע אינטלקטואלי" לא רציני במקרה הטוב, ועם חיצוניות שטחית במקרה הפחות טוב. לשיטתו אין כל סיבה פנימית עמוקה להשתמש בשפה זו, מה שמוביל אותו לתהות באירוניה: "למה לכתוב פרשנות כשאפשר לכתוב אינטרפרטציה, נשגב כשאפשר לומר נומינוזי, תפיסה כשאפשר לדבר על קונספציה".

דווקא הנקודה הזו בדבריו היא זו שמחייבת אותי להזדעק ולהצביע על העוול שהכותב עושה, כמובן מבלי שהתכוון לכך חלילה, כלפי אחיו ורעיו לבית המדרש. אבקש מהכותב ליטול קורה מבין עיניו, ולשאול את עצמו האם האחדותיות ששוררת אצלו באופן טבעי אכן מתקיימת באופן טבעי בקרב רעיו, והאם הישמעות מצדם לדברי התוכחה שלו לא עלולה להכפיף אותם לאידיאולוגיה שמתכחשת לקיומם, ובמובן הזה ממוקמת הרחק מתוך נקודת הפנימיות שהוא כה שואף אליה.

כאשר מישהו משתמש במילת-ז'רגון לועזית, ומשלב אותה בתוך יצירה תורנית שלו או בתוך שיחה עם החברותא בבית המדרש, מבחינת הכותב הדבר מעיד על מוטיבציה חיצונית של הפגנת ידע, מניפולציה רטורית, או לכל הפחות התחכמות לא הכרחית. נחזור לדוגמה הקודמת: אם השתמשתי בשפת ז'רגון בתוך דיבור תורני, לשיטתו הרי זה כאילו פטפטתי עם חברתי על מזג האוויר והחוויתי בפניה: "נראה כי מחר בערב ירדו פנטאטונים מלווים ברוחות עזות…". או אז תתבונן בי חברתי במבט מסוקרן ונחות-אינטלקטואלית, וכל זאת רק על מנת שאוכל להפגין בפניה את ידיעותיי המרשימות בשפה האסקימוסית האזוטרית ולייצר אצלה זיקה של הערכה ואולי גם התבטלות כלפיי.

אמת, אם נחפש נמצא מסביבנו שימוש בשפת ז'רגון בדיוק לשם המטרות החיצוניות הללו. אך מדוע להעדיף את הניתוח הזה על פני ניתוחים אחרים? האם הכותב מודע לאפשרויות האחרות הטמונות בשפת הז'רגון בהקשר התורני?

ניתוחו של הכותב היה הולם אילו אכן הז'רגון שמתוכו מושאלים הביטויים ה'חוץ-דתיים' הוא ז'רגון שאין לו ולאדם הדובר אותו שום דבר עמוק במשותף. אך הנקודה המוחמצת בדבריו היא היכולת להיפתח לרעיון שישנם אנשים (ואפילו דתיים) שהוגים כמו ויטגנשטיין, סארטר, פוקו, לאקאן, נותנים להם כלים להבין את עולמם וסיכוי לנסח את עצמם ניסוח עמוק, בדיוק באותם חללים שנותרו לאחר שמילים תורניות מסורתיות כמו "תוכו כברו" התגלו ככאלה שאינן מספיקות כדי לבטא את מה שהם מתמודדים איתו.

עבור אותם בני ישראל עם קדושים שזקוקים לתרגום הזה כתורת חיים של ממש, יש צורך קיומי לדבר על "נומינוזי" ולא לבלבל אותו עם המושג "קדושה" בהקשרו המסורתי המקובל. העובדה שהכותב סובר ש"נומינוזי" מהווה תרגום מלא למונח "קדושה", או "נשגב", ואיננו עומד על ההבדלים בין המונחים, לא נובעת רק מחוסר היכרות עם השדה הטרמינולוגי שממנו לקוח המונח המובחן, הספציפי והמדויק הזה. היכולת של הכותב לטעון שאפשר בהכרח להחליף בין המושגים נובעת מתוך חוסר היכרות עם עצם האפשרות ששדה "חוץ-דתי" אינטלקטואלי ומתוחכם שכזה יהווה דבר מה עמוק ובעל משמעות של "פנים" עבור אנשים שהם אנשי תורה.

לסיום, מבלי להיכנס לדיון אידיאולוגי בדבר השאלה מה יותר גבוה מבחינה דתית: חיבור התורה המסורתית עם שיח חוץ דתי, או יכולת לקבל אך ורק מהתורה המסורתית כעומדת בפני עצמה, רק אצטט מתוך דברי הרב שג"ר. בספרו "ביום ההוא" מתאר הרב שג"ר כיצד התורה עצמה יוצאת נשכרת כתוצאה מהמפגש עם עולמות שסותרים אותה, מפגש המעלה מתוכו ניגון פלאי, שהוא מכנה "תורת ארץ ישראל". בשלב זה תהיה זו קביעה בלתי מנומקת. המעוניינים להיפגש עם הנימוקים מוזמנים לעיין בספר:

כמי שמאמין ברעיון הציוני דתי המוצא את הקדושה בתוך המציאות ובתוך התמורות המתחוללות בה, אני מאמין בתהליכים שאנו חיים בהם, על אף האתגר הגדול שהם מציבים בפנינו, ואני מאמין שאם נשכיל להעלות אותם, הם שיובילו לארץ ישראל המיסטית של הנבואה, ומהם תצא תורה חדשה. מה ישמיע הניגון של תורת ארץ ישראל במידה שניענה לקריאותיה של הארץ? יהיה זה הניגון של הריבוי, של הנס והפלא – "השיר של הנפלאות". עת הפוסטמודרנית, שבה אמיתות נשברות לרסיסי נרטיבים, ותהליך השלום, המעניק מקום לניגודים לסתירות, מקדמים אותנו לעבר הניגון הפלאי הזה (ביום ההוא, עמ' 161).


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il