כי מרחמם ינהגם | אודיה צוריאלי

במלאת שנה לפטירת הרב שג"ר

הרבה דברים יש לי לומר על מורנו הרב שג"ר. שש עשרה שנים של היכרות עמוקה ואינטנסיבית, של עליות ומורדות, של לימוד, שימוש, שיחות אין -קץ ויצירה משותפת. הרבה מדי דברים עברנו ביחד, ודומה כי הקִ רבה הגדולה דווקא טשטשה את הדמות, ומקשה לראות בבהירות את הקווים העיקריים, אולי כמו שבן אינו יכול לדעת בוודאות מי היה אביו.

הרבה דברים יש לומר, ואיני יודע במה לפתוח ובמה לסיים, אינני יודע מה עיקר ומה טפל.

בימי השבעה והזיכרון לרב, לאחר שקראתי מספר פעמים את פסוקי שמו בפרק קיט בתהלים, וראיתי עד כמה מכוונים פסוקים אלו לאישיותו ולתורתו, גמלה בלבי החלטה לכתוב את ההספד סביב פסוקים אלו. מתוך הפסוקים הרבים בחרתי פסוק אחד (או שניים) עבור כל אות, פסוק שנראה לי המתאים ביותר והמעורר ביותר את הזיכרון.

יהיו פסוקים אלו והזיכרונות שסביבם נר לעילוי נשמתו של האדם הגדול בענקים שזכינו להסתופף בצלו.

*

שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וָאֲתַעֵבָה, תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי

אהבת האמת של רבנו היתה, כידוע, ללא גבול ומידה. שנאת השקר היתה כה גדולה אצלו, עד שכל מי שהיה במחיצתו פשוט לא היה יכול לשקר. זה לא היה שייך. וכל מי שדבק בו ובתורתו, דבק במוקדם או במאוחר גם במידת האמיתיות שלו.

זכורני, כשלמדתי בישיבת שיח בשנתה הראשונה, היתה לי חברותא עם הרב פעם בשבוע. פעמיים רצופות קרה שאיחרתי לבוא ללימוד. בפעם השנייה חשתי מאוד לא נעים, ניגשתי אל הרב שכבר ישב ודיבר עם תלמיד אחר, ואמרתי: אני מצטער שלא הגעתי לחברותא.

הרב הביט בי במבט נוקב ואמר: למה אתה אומר שאתה מצטער, אם אינך מצטער?!

הרב חש בהלם שאחז בי לנוכח תגובתו הנוקבת, ומיהר לפייס אותי: אבל אתה יכול להגיד שאתה מתנצל…

הבריחה מהשקר לא היתה רק בתחום המילולי אלא גם בתחום הנפשי. חזותו תמיד העידה על מצב רוחו. הוא לא היה בנוי להעמדות פנים או להדחקה. כשהיה עצוב – כולם ידעו שרבנו עצוב. כשהיה מוטרד – הוא לא היה יכול ללמד, ולא נמנע מלדבר על דברים אישיים ביותר גם עם תלמידים. הוא שנא את הפוזה הרבנית, ולא פעם היה נדמה לנו שהוא רוצה להשיל את גלימת הרב ולהפוך ליהודי פשוט ואנונימי. בפרט היה קשה לו שכרב עליו להעמיד פני 'צדיק'. מעולם לא הסתיר מתלמידיו את לבטיו וקשייו הרוחניים. תמיד שיתף אותנו בהתלבטויותיו, גם הקשות ביותר. גישתו הבליטה את הפן האנושי של הרב כעובד ה' ללא הנחות וללא צִעצוע. עובד ה' איננו דווקא הצדיק, כך לימד, אלא כל מי ששואף בכנות לעשות את רצון ה'.

בחומרה התייחס הרב לכל גילוי של הונאה עצמית. לא פעם ראיתי כיצד הרב מקלף תוך כדי שיעור את קליפתו האידיאולוגית של תלמיד וחושף אותו אל האמת הערומה שלו עצמו. מומחה היה בעניין זה של חשיפת התרמית הרוחנית הפנימית. "טוב, עד כאן האידיאולוגיה. אבל מה זה אומר לך מבחינה ממשית?" – היה שואל את התלמיד המופתע בנחת ובסבלנות, שוב ושוב, עד שהעמיד אותו על מקומו האמיתי.

לא פעם היה מצטט את דברי ר' צדוק הכהן על השקר הנעוץ בעצם הקיום של העולם הזה, השקר שמשתלט אפילו על התפיסות הדתיות של העולם הזה. בעקבות ר' צדוק ואדמו"ר הזקן, הוא טען שלפעמים אין ברירה וצריך לשקר לקב"ה, צריך לשחק את תפקיד ה'צדיק'. חסידותו הגדולה ומסירות הנפש של החסיד היא דווקא במוכנות זו לוותר לעתים על האמת ולהסכים להיות 'צדיק', לוותר על העמדה הנוקבת לטובת עמדה אורתודוכסית ש'נראית טוב'. הקרבה זו של מידת האמת המוחלטת היתה גם הקרבה אישית שלו שכאבה לו מאוד, והורגשה היטב ע"י כל אחד מתלמידיו הקרובים.

שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל

לבד ממידת האמת, התכונה המבטאת אולי את עניינו הרוחני של רבנו באופן התמציתי והעמוק ביותר, הינה – בקשת השלום. השלום וההרמוניה היו מושא חיפושיו וגעגועיו באופן העמוק ביותר שניתן לתאר. הוא דיבר על נושא השלום מכל כיוון אפשרי, וכל הגותו הינה חיפוש השילוב ההרמוני שבין יסודות מנוגדים בנפש, בעולם, באומה ובתורה. דומני שהקרע העמוק שניתן היה לחוש בו, הקרע הנפשי והרוחני שהיה מנת חלקו כל הימים, נבע דווקא מאותו חיפוש של שלום עמוק ואינסופי בין היסודות הסותרים המכוננים את הקיום; שלום בין דין לרחמים, בין פנים לחוץ, ובין אדם לאלוקיו.

במובן זה היה רבנו הממשיך האולטימטיבי של דרכו של הרב קוק זי"ע, אם כי הכלים והסגנון שהוא השתמש בהם היו כמובן שונים לחלוטין. מאחורי הקרעים הנגלים אפשר היה תמיד לחוש אצלו רגיעה גדולה, שלווה של מי שיודע כי הסערות והניגודים הינם חולפים, ועמוק מתחתם שוררת הרמוניה מוחלטת. בשנים האחרונות הטריד אותו במיוחד הנושא הזוגי והמשפחתי, הטלת השלום בין איש לאשתו ובין הורים לבניהם. הוא כתב והרצה על כך רבות, אך מעבר לכל זה יעידו זוגות רבים אשר רק עצתו אפשרה להם להקים בית ולחיות יחדיו באחווה ורעות לאורך ימים. פעמים רבות השלום שהיה מטיל בין בני זוג פוטנציאליים או נשואים היה לא-מכוון מצדו; עצם המפגש עמו היה נושא עמו רוח פיוס, רוח חן ותחנונים, רוח שאפשרה את המפגש המחודש בין בני הזוג ואת הפשרת המתחים.

מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי

שני המובנים של פסוק זה נכונים ביחס לרבנו. מצד אחד – היכולת והמוכנות הפנימית המופלאה שלו ללמוד באמת מכל אחד, בכל זמן, גם מקטני וצעירי תלמידיו, גם כאשר הידע שלו עצמו הגיע כבר מזמן לממדים מבהילים. דומה שהיה לו את החוש לא רק לקלוט מה ניתן ללמוד מכל אדם, אלא גם לגלות לאותו האדם עד כמה דבריו הם עמוקים אף יותר ממה שהוא עצמו חשב.

מאידך – פעמים היתה לנו התחושה שהוא עלה על רבותיו בהרבה. עם כל העמקתו בכתבי ראשונים ואחרונים, לא פעם היתה ההרגשה שההעמקה שלו בדברי תלמידי -החכמים והמורים שמהם למד הגיעה בסופו של חשבון למקומות עמוקים יותר. הוא חפר את הבארות עמוק יותר וגילה באותם מקורות ודיבורים עצמם משמעויות גדולות, רחבות ומורכבות הרבה יותר.

עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' – הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ

גם לפסוק זה שני מובנים שונים, ושניהם ניתנים להתפרש על הרב. המובן הראשון הוא, שישנם זמנים בהם התורה נראית כמופקרת ומופרת ע"י רוב העם. זה הזמן שבו גדולי תלמידי -החכמים נקראים לעמוד לימין התורה וללחום את מלחמתה. רבנו לא היה מהלוחמים הרגילים בעד קיום התורה. הוא היה שייך לסוג אחר של לוחמים. רבות הוא דיבר על כך שהתורה כיום היא בגלות ועל הצורך הדחוף בגאולת התורה. הפרת התורה ע"י רוב מניינו של הדור פורשה על ידו כתופעה המעידה על בעיה בעולם התורה עצמו, באופן שבו לומדים כיום את התורה. אין לימוד רלבנטי, אין קריאה בתורה שהופכת את התורה למדברת ושווה לכל נפש. הרבנים ברובם סגורים בד' האמות של עצמם ושל השפה הפנימית של בית המדרש מהסוג הישן ואינם קשובים מספיק לרוח התקופה, אינם יוצרים ומחדשים תורה העולה למעלה וגם יורדת למטה מטה לארץ.

רבות עמל רבנו לייצר שפה תורנית חדשה, שפה עדכנית שיש בה איחוד של הישן והחדש, הקודש והחול, הרציונאלי והמיסטי, שפה שתוכל לרומם הן את האדם הדתי והן את החילוני המתעניין בעולמה של תורה. זו גם היתה צוואתו לתלמידיו: "אל תפחדו לחדש בתורה. התורה זקוקה לחידושים, אפילו למהפכות. ללא חידושים ומהפכות אלו היא תלך ותידחק לקרן זווית, והעם ילך בחושך. ההתחדשות היא מקור החיים של התורה והערובה להמשכה בעם ישראל". ועוד ציווה על תלמידיו –ממשיכיו להמשיך ולהגות בתורתו ובכתביו ולהוציאם לאור, כי בהם טמונים ניסיונות רבים ונועזים לפרש את התורה על חלקיה השונים פירוש חדש, רחב ועמוק, שהדור הזה כה זקוק לו.

המובן השני של פסוק זה הוא – שלעתים ישנו צורך רוחני בהעברה על דברי תורה, והליכה על גבולות לא מסומנים. מתורתו של הרבי מאיז'ביצא הוא הביא ולימד, שהדקדוק בדברי ההלכה והמסורת איננו תמיד השיקוף המדויק של רצון ה'. ישנו ממד אחר של 'צורך אלוקי', "עת לעשות לה'", ישנו רצון אלוקי שמתגלה בדרכים לא קונבנציונליות, דרך התחושה האישית המיידית של האדם עובד ה', וברגעים אלו – הורה הרב, כקודמו האיז'ביצאי – עליך לדעת להקשיב לקולו של הלב הפנימי, גם אם הדברים עומדים בניגוד להלכה. הוא לא נרתע מלחזור ולשנן את הדברים בפי תלמידיו למרות הסכנה הברורה שגלומה בהם, והאפשרויות של פרשנות מוטעית וחפוזה העלולה להביא לאסון. הוא סבר, בחריפות שאפיינה אותו, שהאופציה השנייה היא גרועה לאין שיעור – יצירת דמות של תלמיד ואח"כ של אדם דתי הדבוק במסורת באופן טכני, באופן שדווקא המסורת משכיחה ממנו את העיקר – את העמידה הבלתי אמצעית לפני הקב"ה; דמות מקובעת, חסרת גמישות ואומץ, שאיננה מעיזה לעשות שום דבר שחורג אפילו מהנורמה החברתית, ק"ו לא דברים החורגים מהנורמה הדתית המקובלת. המוכנות לחרוג מהנורמה, "להחזיר את פנקס-החבר הדתי למפלגה" – כלשונו, היא ורק היא הערובה לכנות הדתית ולממשות של המפגש עם העניין האלוקי. לכך כיוונו לדעתו הנביאים בדברם בגנות קידושו של הפולחן הדתי. אלא שכיום הפולחן איננו מרוכז במקדשים ובמות אלא בריטואלים ההלכתיים.

וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד, כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי

כבר עמדנו על דרישת האמת הקיצונית שלו. אוסיף כאן מימרה ששמעתי ממנו בהיותי צעיר לימים: "העיקר הוא לא רק לומר את האמת, אלא לומר אותה באופן אמיתי, אותנטי. שני אנשים יכולים להגיד את אותו המשפט. האחד אמר אמת, והשני שיקר. הוא שיקר, מכיוון שהוא לא עמד במקום שממנו הוא באמת יכול לומר את המשפט הזה. הוא ציטט מישהו, הוא חיקה מישהו. הוא אמר משהו מתוך להט אידיאולוגי ולא מתוך המקום הפנימי".

ביקורתו כלפי החקיינים היתה בלתי מתפשרת. פעם התבטא: "ישנם כאלו שקידשו את לשונו של הרב קוק כאילו היא איזו 'לשון קודש'. לדעתי מי שמדבר באותו סגנון של הרב אינו מעיד על עצמו שהוא מבין טוב מאחרים את הרב, אלא שהוא איננו מבין אותו. מי שמבין באמת את הרב יכול לומר את אותו הרעיון עצמו בלשון אחרת לגמרי".

נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ

האם צריך להישבע לקיים את דברי התורה? והלוא מושבעים ועומדים אנו מהר סיני! ובכל זאת נפסק להלכה שמותר להישבע לקיים דברי תורה, בתור חיזוק עצמי. אופן קיום המצוות של רבנו היה כזה של "נשבעתי ואקימה". דבקותו היתה לא כזאת של מישהו שיודע שישנה מצווה ושהוא צריך לקיימה, אלא כמישהו שמרגיש חובה אישית מיידית לקיים אותה, כאילו רק לפני רגע הוא נשבע לקיים את המצוות. תחושת החרדה והמחויבות המוחלטת שלו כלפי ההלכה היתה מפליאה, ועמדה בניגוד מוחלט לפתיחות המחשבתית הקיצונית שלו. בעניין הדקדוק המעשי, אפילו של דקדוקי חומרה בעלמא, לא היה בכלל מקום לדיון אצלו, אלא שהוא שמר הנהגות אלו לעצמו ונמנע לחלוטין מלהכביד את ידו על התלמידים. רק כששאלו אותו לדעתו באיזה עניין הלכתי ראו עד כמה הוא הרחיק לכת בהקפדתו, ועד כמה חרד מכל שינוי קטן בקיומה של המצווה או ברוחה. הניגוד הקיצוני שבין תפיסת קיום ההלכה שלו לבין הדברים שהובאו לעיל בשם האיז'ביצאי יצרו מתח עצום אצלו ואצל חלק מתלמידיו, אך הוא טען שמתח זה הינו המתח הדתי עצמו, אי אפשר – ואסור – לברוח ממנו לאחד מהצדדים.

*

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ

אין ספק שכל מי שזכה ללמוד אצל רבנו ברצינות יציין את החוויה הלימודית אצלו כהסרת גולל מעל העיניים. הרב שג"ר הסיר מעל עינינו את המחסומים המונעים מלראות את מהותה ומשמעותה האמיתית של התורה. דברי תורה שהיו נראים כרחוקים מאתנו מרחק רב, או כקטנים בחשיבותם, הפכו לקרובים ורבי משמעות משידו של הרב נגעה בהם, משמשה בהם, והסירה מעליהם את האבק ההיסטורי, ומעל תלמידיו את הדוק של חשיבה אוטומטית וטכנית. רבנו הראה לנו פעם אחר פעם שהתורה חיה וקיימת גם היום; שאם ניקח אותה ברצינות היא עשויה להוביל אותנו למחוזות חדשים מופלאים, לא פחות מאשר היה ב'ימי הזוהר' של התורה, ימי חז"ל, ימי הראשונים או האחרונים הגדולים. בפשטות – הוא החזיר לנו את האמון בתורה.

רַחֲמֶיךָ רַבִּים ה', כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי

ר' נחמן מברסלב סיפר לחסידיו, שבאחת מפגישותיו עם אדמו"ר הזקן מחב"ד, הוא (אדה"ז) ישב ודרש בפניו שש שעות רצופות מאמר חסידי. דרשתו הסתיימה במילים: "'רחמיך רבים ה" – באמת יש לנו הרבה רחמנות על הקב"ה", ואמר ר' נחמן שבזה כיוון יפה…

הרבה דיבר רבנו על מידת הרחמים ועל עניינן של י"ג מידות הרחמים, בפרט בדרשותיו לפני סליחות וביום הכיפורים. כשהעמיק להסביר את מהות מידות הרחמים, ניתן היה לחוש שאין זה הסבר ש'מבחוץ', אלא דברים החצובים מעומק לבו. לבו היה תמיד מלא רחמנות והשתתפות אמיתית בצער, על כל כאב של כל אדם. גם אם לא הרבה להחצין את רגשותיו, ידעו תמיד מקורביו שבעת קושי וסבל יש להם אל מי לפנות, יש מי שלעולם לא יפנה עורף לסבלם ולא ינסה לגמד אותו או לטייח אותו באופנים כאלו ואחרים. בעקבות אדמו"ר הזקן ור' נחמן הוא לימדנו שעל האדם לדעת לרחם גם על עצמו ובכך לגאול את עצמו, וגם שישנם רחמים עצומים בעולם, רחמים הכוללים גם את הקב"ה עצמו כביכול, גם את השכינה שמצויה אתנו במצור ונחנקת מעול הגלות. "הרחמים הם הצליל היסודי, הם הבאס המתנגן בבסיסו של העולם הזה" – כתב, ודומה שהרחמים היו הקו האישיותי החזק ביותר אצלו, קו שבא לידי ביטוי בהגותו כולה ובכל הנהגותיו עם תלמידיו לדורותיהם.

בתורה הידועה "כי מרחמם ינהגם" (ליקו"מ תנינא ז), ר' נחמן כותב שמנהיג הדור מוכרח להיות רחמן גדול:

ורחמן כזה הוא רק משה רבנו, כי הוא היה מנהיג ישראל, והוא יהיה המנהיג לעתיד, כי "מה שהיה הוא שיהיה" וכו' (קהלת א). כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל, והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו (שמות ל"ב): "ואעשך לגוי גדול", והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר: "אם תשא חטאתם" וכו' (שם), כי הוא היה רחמן ומנהיג אמתי, והיה עוסק בישובו של עולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, כי עיקר האדם הוא הדעת, ומי שאין לו דעת, אינו מן הישוב ואינו מכונה בשם 'אדם' כלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם. ומשה רבנו היה לו רחמנות, והיה עוסק בישוב העולם, שיהיה העולם מיושב וממולא מבני אדם, היינו בני דעה, כנזכר לעיל, כי הוא פתח לנו אור הדעת, כמו שכתוב (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי משה פתח את הדעת וגלה לנו, כי יש אלוהים שליט בארץ.

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב

כמה שמח הרב על כל חידוש תורה אמיתי, על כל וורט מעניין, על כל ספר תורני חדש. אני זוכר אותו נכנס פעם לבית המדרש של ישיבת עתניאל, ופונה אינסטינקטיבית לחדרון הספרים למכירה. עומד שם ארוכות בין הספרים החדשים וכולו מתמלא עונג, מפשפש ומפשפש, מתכנן את קניית ספרי הקודש הבאים. לא היה ספר תורני משמעותי חדש שלא נפל לידיו, שלא משמש בו, שלא קנה אותו והתעמק בו.

כאשר היה מלמד גמרא ומגיע לחידושו העיקרי בסוגיה, היו מתמלאים פניו אור, אור של ממש. לעומת החזות הרצינית והמופנמת שליוותה אותו בד"כ, בזמן אמירת השיעורים, ובפרט לקראת סופם, היה כולו להבה. "איך אינכם שמחים כשאתם שומעים חידושים כאלו?" – הטיח לא פעם בתלמידים ההמומים. כל פעם שהוא זכה לנגוע ב'אור הפנימי של הסוגיה' – כפי שהוא כינה זאת, ראו על פניו אושר עילאי. וכאב רב היה לו כאשר חש שהתלמידים לא חווים כמוהו את הדברים וחסרים הם את המסירות לתורה ואת ההתרגשות מלימודה והבנתה.

וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי

בניגוד להרבה מוסרי שיעורים ודרשנים שעושים הרבה 'קווצ'ים' בכדי לומר חידוש או וורט, שסוללים דרכים פתלתלות בלימוד בכדי להצדיק את ה'מהלך' שהם בנו, התחושה בשיעוריו ובדרשותיו של רבנו היתה תמיד שעם כל החדשנות המופלאה, החריפות, והעומק הגדול, היה בדברים גם הרבה 'שכל פשוט' ישר, ראייה נכוחה של הפסוקים ושל דברי חז"ל, הראשונים או האחרונים. דרכו של הרב היתה דרך המלך. ניסיונו היה תמיד לסלול דרך רחבה לרבים, ולא להסתפק בדרכים או בהנהגות הטובות עבור אנשים מסוימים או עבור סקטור מסוים. זוהי הסיבה שאנשים רבים מזרמים, חתכים וגילאים שונים יכלו להתחבר אל תורותיו ולקבל מהן – כל אחד על פי דרכו.

ושורש נשמתו. יכולת זו לסלול דרך כה רחבה נבעה מהעמל העצום שהוא השקיע בלימוד התורה יומם ולילה, מחוסר המוכנות שלו לפשרה כלשהי ביחס לבירור אמיתה של תורה, אמת שחייבת להיות פשוטה מאוד ועמוקה מאוד בו-זמנית. "כי פקודיך דרשתי". דומני שבזה התייחדה הגאוניות הלמדנית שלו, ובזה מתייחדת תורתו.

וכך כתב הרב הנזיר ביומנו על רבו הרב קוק זיע"א: "הרב מרבה לדבר, אבל רוחו וחכמתו מלאה, ודרכו דרכי נועם, בסדר, בפשטות, ברחבות, בנגלה, ובכל זאת בעומק עומק עד לאין סוף, עד למקור סוד נשמת חיי עולם בחיי ד'" (משנת הנזיר, עמ' מה).

נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד, ה' חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ !

לא סוד הוא שרבנו היה מסובל מאוד בייסורים, מגיל די צעיר, מאז פציעתו הקשה בטנק הבוער במלחמת יוה"כ, כוויות שניצל מהן בנסי נסים, ושעליהן אמר שחווה על עצמו את הכבשנים של אושוויץ. חוויית השואה שרדפה אותו כבן לניצולי שואה, והמשיכה בסבל הפציעה וההחלמה, היתה אולי החוויה הבסיסית של הרב שג"ר אותו הכרנו. לעינויי נפשו נוספו גם הבדידות הקשה שהיא מנת חלקו של כל איש רוח גדול, הגדול על דורו ועל הסובבים אותו בכמה וכמה מידות. בדידותו ורגישותו הרוחנית פיתחו אצלו את היכולת לחוש בסבל הזולת באופן שלא פגשתי כמוהו. לעתים היה נדמה לך שהוא סובל ממצוקותיך אף יותר משאתה עצמך סובל מהן.

על האדמו"ר האמצעי מחב"ד מסופר שפעם הגיע אליו חסיד, אברך צעיר, וסיפר לו על הקשיים שלו בתחומי קדושה ושמירת הברית וכד'. משסיים לדבר, פשט האדמו"ר את שרוול חולצתו וחשף בפני האברך את זרועו שהיתה צפודה ויבשה: "הלוא תראה שצפד עורי על עצמי יבש כעץ, וכל זה הוא מהחטאים שלך" (בית רבי, ח"ב, דף ו ע"א).

בכל פעם שהתקשרתי אליו לברכו בברכת חג, בזמנים לא-קלים עבורי, היה הרב מצרף עצמו אל צערי ואל תפילותי, והיה מסיים בברכה "יהי רצון שנזכה להיגאל בקרוב שנינו, ביחד עם עַם ישראל כולו". הגאולה הפרטית מהמיצרים האישיים היתה חשובה לו לא פחות ואולי יותר מאשר הגאולה הכללית. בעקבות הרבי מליובביץ' תמיד היה אומר, שגאולה כללית ללא גאולת הפרט הינה חסרת ערך ושטחית. בלבו נשא, עד רגעו האחרון, שוועה עמוקה להיגאל, בכל המובנים האפשריים, ולגאול יחד עמו כמה שיותר אנשים סובלים, חולים, בודדים ומסכנים. "ה', חיני כדברך"!

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה… נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו… לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיע (ישעיה נג).

תהא נפשו הטהורה של רבנו צרורה בצרור החיים עם ה' אלוהיו,

ותהי נשמתו ותורתו נר ואור חיים לנו, לבנינו ותלמידינו ולכלל ישראל, לדורות עולם.

 


 

פורסם במקור ב"קונטרס: עלון ישיבת שיח יצחק", כא (סיון תשס"ח), עמ' 43-35

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il