לזכרו – הרב שג"ר ז"ל | אריאל סרי-לוי

עבורי, הרב שג"ר תמיד נשאר חידה. דווקא לאחר מותו התחלתי לקבלרמזים, קצות חוטים, לאחוז, להתקשר; עדיין רב הסתום על הנגלה. מעולם לא הצלחתי לקשור איתו שיחה של ממש. רק דרישת שלום, שאלה קטנה, עצה, קטעי דברים. בתחילה פירשתי את הסגירות כאפאתיות; זמן מה נדרש כדי להבין היכן מתחבאת אותה הארת פנים מפורסמת.

הנסיעות במכונית שלו על קו גבעת הדגן-ירושלים היו שעות של שלווה מתוחה וקסומה. לפעמים היה אוסף אותי מהכביש, לפני שהספקתי להגיע לטרמפיאדה. בברכת הבוקר טוב החרישית שלו יכולתי לשמוע אותו מתנצל על שהפריע את דרכי, שלקח אותי אליו; אולי בכלל רציתי להמשיך ברגל, או ללכת הביתה, או לכתוב שיר, או לנסוע להודו. הגביר מעט-מעט את קול המוזיקה הקלאסית שברדיו. עכשיו אני חושב: אולי דווקא אני הפרעתי את דרכו, אולי עצר בצד רק משום שלא יכול היה לראות אותי מחכה. אולי בכלל רצה להמשיך לבדו, לנסוע להודו ולכתוב שם שיר, ללכת הביתה.

מה שלומך? ניסיתי בכל זאת (לא "מה שלומו". פעם שאלתי כך והרגשתי מטופש). ונעניתי בתנועה הכי חשובה שלמדתי מהרב שג"ר – והרי נבואה לדורות: את התנועה הזו עתיד המחקר להחמיץ, וכנראה גם אני לא אצליח לנסחה כראוי. זו תנועת גוף וידיים ופנים שמשיבה על כל השאלות, כולל לשם מה אנחנו חיים בעולם הזה ולמה שלא נקפוץ מצוק ונשכח מכל העניין; אולי כל הספרים שכתב (ואלה שעוד יכתוב, כמובן) הם תיאור מילולי של התנועה הזו. לי היא אמרה: נו, מה אתה רוצה. הרי אני ואתה יודעים. ומה עוד יש לומר. ואמר: ברוך השם.

 

שאל מה שלומי. איך אנחנו מסתדרים בדירה החדשה, האם נפתר העניין ההוא עם הצבא. גם הוא לא אהב להיות בצבא, נידב לי פיסת הזדהות. טוב, אני אמנם הייתי חובש מרפאה בבסיס אימונים של השריון, ואחרי חודש למדתי להמשיך לישון גם לקול הפגזים, ואתה – אבל לא ידעתי מה. כולם יודעים שביום כיפור, בטנק. אומרים הלם קרב. זה אף פעם לא היה נושא לסיפורים. באחד השיעורים דיבר על תחושה של אדם שיוצא ממצב מסוים שנקלע אליו וחוזר אל חיי השגרה, ופתאום כל הדברים הרגילים נראים לו חדשים ונוצצים ומאירים. חשבתי על השחרור מהצבא, ואז גם הוא אמר: כמו אחרי שהשתחררתי מהצבא; פתאום אתה מסתובב ברחוב ומשתאה: אנשים מסתובבים ברחוב, קונים דברים, יוצאים לטייל, הולכים לסרט. פלאי פלאים.

כמעט שכחתי: הרב שג"ר נפטר. קשה לתפוס את זה. אולי כי הנוכחות של המוות הייתה תמיד מאוד חזקה, מאוד ממשית, ועכשיו הוא פתאום הגיע. אולי כי הרב שג"ר תמיד היה קרוב-רחוק, לפחות בשבילי,ועכשיו הוא רחוק-קרוב, והגבול, כדרכם של גבולות, מטושטש. הרב שג"ר דיבר על אפשרות של קשר עם האדם שנפטר. כמו אבא שמבטיח שתמיד יחזור; לא תמיד הוא חוזר. אבל הוא לעולם, לעולם לא משקר. אם הרב שג"ר אמר, הוא כנראה יודע. עכשיו פתאום זה הוא שקבור באדמה (אני משתדל לפרגן ולא לקנא), ולא ברור מה עושים עם זה.

אוי, רבֵּנו,למה אתה לא כאן, לנזוף בי שאני הולך לאוניברסיטה (כמו כולם). לאלתר דרוּש לכבוד בוגר הישיבה שצץ פתאום באמצע סדר בוקר עם ארוסתו, חובקים בקבוק יין ועוגה (לחיים, לחיים). לצעוק ולהתעקש באמת רק על הפרשנות שלך למחלוקת התוספות והרמב"ן (ולהקשיב מרותק לפרשנות הנגדית). ולפחות – לא כל יום, אולי פעם-פעמיים בשבוע – לשבת במקום שלך בקדמת בית המדרש (דיסטנס, כאילו), עם אביי ורבא או עם אדמו"ר הזקן (ויטגנשטיין קראת בבית), לשיר איזה ניגון פשוט, ולשקוע. להיות אחד-עם-הדבר, לא לחשוב על עצמך חושב שאתה לא חושב על עצמך חושב. פשוט להיות (גם כן פשוט).

נו. אני ממשיך בדרך, נוסע לבד. לומד, מקים משפחה. אולי ארכוש מקצוע (נגיד מורה). הרב שג"ר, אני מקווה, ימשיך ללכת לצדי, ללמד אותי. לזרוק לימילה מדי פעם. סליחה על הסנטימנטליות, רבֵּנו. זה הכי טוב שאני מסוגל כרגע ושנינו יודעים את זה. להתראות.


 

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il