על חופש, ברית ואמת פנימית

באחד העלונים שבנק לאומי שלח לי היה תקציר הרצאה של מנכ"ל של חברת אפל ומקינטוש – סטיב ג'ובס. הצצתי בו ונפגעתי, אקרא כמה שורות מתוך התקציר. לתיאורו יש קשר "לתיקון הכללי".

הסיפור הראשון מתוך התקציר הוא על "השלכות בלתי צפויות":

בסיפור זה סטיב ג'ובס מספר על ילדותו במשפחה מאמצת, עד שבגיל 17 הלך לאוניברסיטה. הלימודים היו מאוד יקרים, וכשראה שהחסכונות של ההורים המאמצים הולכים ואוזלים, החליט לנשור ולהמשיך להיות תלמיד שלא מן המניין למשך שנה, וללמוד את הקורסים שמעניינים אותו. לבסוף, החליט לעזוב לגמרי, מכיוון שלא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים, ולא הבין איך הלימודים יעזרו לו למצוא את התשובה. בדיעבד, הוא מספר, זו הייתה ההחלטה החכמה ביותר בחייו.

למעשה, אמירתו של ג'ובס היא שבמקום לחשוב על העתיד באמצעות השאלה "איפה אוכל להרוויח הרבה כסף", הוא עשה את מה שמעניין אותו ומה שהוא רוצה. אלו דבריו של רבינו בחיי ב"חובת הלבבות" על מידת הביטחון: אם בן-אדם, נניח, מחפש מה ללמוד באוניברסיטה, והאינדיקציה שלו היא איפה הוא ירוויח הכי הרבה כסף, זו כבר פגיעה במידת הביטחון. הסיבה לכך היא שהרווח לא תלוי במה אתה תלמד, אלא בקב"ה. זו מידת הביטחו בקב"ה. ואם תשאל - בסופו של דבר, בכל זאת צריך ללמוד משהו, אז אי תחליט? התשובה היא: "תלמד את מה שמעניין אותך".

הטענה של רבנו בחיי היא, שאם בן-אדם רוצה משהו זה סימן שזה מה שהקב"ה רוצה שהוא ירצה. למשל, חתול שאוהב לאכול עכברים, ככה הוא בנוי מבחינה גופנית, הציפורניים, השיניים וכו'. רבנו בחיי אומר שיש התאמה, קורלציה, בין המבנה הפיזיולוגי של החתול לבין הרצון שלו. הביטחון מביא את האדם לכך שיעשה את מה שהוא באמת רוצה. החשק הפנימי שלו מזוהה עם הרצון של ה'. ההתמסרות לגמרי לקב"ה מאפשרת לאדם לעשות את מה שהוא רוצה. אדם שרוצה ללמוד ציור, והדודה שלו אומרת: אין בזה פרנסה – אם יש לו שיקול תועלתני הוא ילך ללמוד כלכלה, אבל ציור הוא לא ילמד. לפי רבנו בחיי, מידת הביטחון אומרת: אל תשמע לדודה, אלא לך ללמוד ציור, כי פרנסתך לא תלויה בכלכלה.

זה לא היה קל לסטיב: אמנם, הוא הלך ללמוד את מה שמעניין אותו, אך מצד שני, לא היה לו חדר במעונות והוא יש על רצפת חדר אצל חבר, אכל מפיקדונות של בקבוקי קוקה-קולה והיה הולך ברגל 13 ק"מ לאכול במקדש של הרי קרישנא. אך מה שלמד בתקופה זו היה יקר מפז.

בגלל שנשר מהלימודים, יכול היה ללמוד תחום שעניין אותו באוניברסיטה הטובה ביותר בתחום: קורס קליגרפיה מדהים, ברמה שמדע לא יוכל להשתוות לה. כמובן , לא היה לו סיכוי למצוא משרה כבוגר של קורס זה, אך שנים מאוחר יותר, כשתכנן את מחשב המקינטוש הראשון, היה זה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה. כל זה בזכות קורס הקליגרפיה.

מסקנתו של ג'ובס מסיפור זה היא: "אי אפשר לדעת את ההשלכות מראש אלא רק בדיעבד, צריך לסמוך על החוש השישי, על הגורל, להאמין שהכול יתקשר בעתיד" – למעשה, זוהי האמונה בשפה חילונית.

הסיפור השני שלו נוגע "באהבה ואובד".

ג'ובס ושותפיו הקימו את חברת "אפל" והפעילו אותה במוסך של ההורים. לאחר עשר שנים, נעשתה אפל מחברה של שני אנשים לחברה שמגלגלת שני מיליארד דולר, ומעסיקה יותר מארבעת אלפים עובדים. שנה לאחר שיצאה לעולם יצירת הפאר הזו, ג'ובס פוטר מהחברה. איך יכול להיות שאדם שהקים חברה יפוטר ממנה? בסיפורו, ג'ובס מתאר איך בהתחלה מערכת היחסי עם השותפים הייתה "חלקה", בשלב מסוים החלו התכניות שלהם לנוע לכיוונים שונים והדירקטוריון האמין בחזונו של השני. סטיב פוטר בגיל 30 והתמוטט. במשך כמה חודשים הוא הרגיש כישלון ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הדבר היחיד שגרם לו להמשיך, הוא מתאר, זו האהבה שלו למה שהוא עשה – את זה שום דבר לא הצליח לשנות. לכן הוא החליט להתחיל הכול מחדש.

בדיעבד, סטיב מספר, פיטוריו מהחברה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים. במקום לשאת בכובד ההצלחה, הוא נכנס לאחת התקופות היצירתיות ביותר בחייו. לאחר כמה שנים הוא הקים שוב חברה, התאהב באשתו לעתיד והקים משפחה נהדרת. בסופו של חשבון, החברה שהקים רכשה את חברת אפל.

ג'ובס משער שכל זה לא היה קורה אם לא היה מפוטר מאפל. התרופה הייתה מרה אך הכרחית. מסיפור זה מסיק ג'ובס כי: "לעתים החיים מכים בך, אך אסור להתייאש ולאבד תקווה. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך ולא לאבד תקווה היה שאני אוהב את מה שאני עושה. ואם אינכם אוהבים את מה שאת עושים אל תתפשרו".

הסיפור השלישי קשור למוות.

כשהיה ג'ובס בן 17, הוא קרא את המשפט "אם תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון – יום אחד בוודאי תהיה צודק…" כל יום במש 30 השנים הבאות היה שואל את עצמו מול המראה האם זה מה שהיה רוצה לעשות ביומו האחרון. אם התשובה הייתה "לא", אזי היה יודע שהגיע הזמן לשנות. זהו רעיון שמופיע כבר אצל חז"ל: שוב יום אחד לפני מיתתך. "הידיעה שאני הולך למות ביום מן הימים הייתה המניע לרוב הבחירות שעשיתי, מרבית השיקולים בחיי, כמו גאווה ובושה, אינם מנצחים את שיקול המוות". ההסתכלות הזו יוצרת סוג של סלקציה טבעית.

מה שהוא אומר כאן זה שהתודעה של עמידה לפני המוות היא לא דבר מדכא המכניס חוסר משמעות לעשייה שלך, אלא היא הופכת את כל העשייה לנחרצת וגורלית. חוסר המשמעות נותנת את המשמעות הנחרצת. זה העומק הגדול ביותר של האנושיות. משמעותה היא לא בהבטחה או בנקודת אחיזה אלא בזה שהיא מעניקה את מחוות החסד, הטוב והאהבה. היא מקבלת את משמעותה דווקא משום שהיא לא-כלום. כאן הסיפור של המוות מתהפך על פניו. זה המובן האמיתי של "ביטול היש". לא בזה שהוא מבטל, הורג ומוחץ אותו, אלא הופך את היש עצמו לאינסופי, מסב אותו מהכובד אל הקלילות. לזכור שאתה עומד למות זו הדרך הטובה ביותר להימנע מהמחשבה שאתה עלול להפסיד משהו. זה משחרר אותנו לספונטאניות. אם כך, אין סיבה לא ללכת אחרי הלב. אלו הם הטיעונים המוסריים הקלאסיים, כך אצל רבנו בחיי ועוד.

העניין הוא שמה ששובה את ליבנו כאן הוא, שאומר את זה מנהל עסקים שלא חשוד בנגיעות דתיות, והוא טוען שדווקא בצורה הזו הצליח להרוויח כסף ממה שהוא עושה.

ואז הוא ממשיך בעוד סיפור: "לפני כשנה אובחן גידול סרטני בלבלב שלי, אז לא ידעתי אפילו מה זה לבלב, הרופא אמר לי שלסוג סרט זה לרוב אין מרפא, שקרוב לוודאי לא אחיה יותר משישה חודשים והמליץ לי לדאוג לסידורים הדרושים, כלומר להתכונן למות. הייתי עם ההבחנה הזו במש כל היום. לשמחתי, גילו הרופאים שזה סוג של סרטן שניתן לרפא בניתוח. עברתי את הניתוח וכעת אני בסדר. זו הייתה הקרבה הגדולה ביותר שלי למוות ואני מתכוון לא לחזור למקום זה בעשורים הקרובים. אחרי שעברתי את זה אני יכול לומר את הדברים הבאים: איש אינו רוצה למות, אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן עדן אינם רוצים למות כדי להגיע לשם, ובכל זאת, מוות זה יעד שכולנו קולטים, שאכן הזמן כאן מוגבל. אז אל תבזבזו אותו כדי לחיות חיים של אנשים אחרים. אל תתפתו לדוגמות. כל דבר שלא בא מהלב או מהאינטואיציה הוא שולי".

בעומקם של דברים, זה מה שר' נחמן מתכוון כשהוא אומר שתיקון של הברית מביא לפרנסה בנקל. כך עולה מהתיאור שלו ב"מעשה מביטחון". הוא מתאר שם אדם שעושה את מה שהוא באמת רוצה. הביטחון הוא לא הכובד האינסופי. כלפי לייא, האיש הבוטח, שהוא דמות הצדיק – שזה ר' נחמן עצמו – הוא הקליל ביותר, הוא תמיד יוכל להסתדר. הצדיק חי בחוסר דאגה בגלל היכולת הזו. ובהקשר של תיקון הברית, ברגע שיש לאדם ברית יש לכך אפקט של שחרור. ממילא זה עצמו נותן לאדם יכולת, תושייה ויצירתיות יותר גבוהות. ר' נחמן אומר שמזה באה גם פרנסה בנקל, אם אדם ישקיע את התושייה שלו בתחומי הפרנסה.

תיקון הברית הוא היכולת של האדם להיות "שלם עם..": שלם עם עצמו, שלם עם הסביבה וכמובן שלם עם החיים שלו. אצל ר' נחמן התיקון נמצא בַניגוד לתאוות הניאוף או הממון: בתאוות אלו אנחנו נמצאים כאן ורוצים להיות שם. זהו חוסר היכולת שלנו להיות שלמים עם עצמנו. הנקודה היא ליהנות ממה שאתה עושה, להתענג ממה שאתה עושה, "אז תתענג על ה'" , העונג מתקיים במצב של אחדות פנימית. הקיום שמתענג על עצם קיומו, במובן העמוק של המלה תענוג – זה התיקון הטוטאלי. אין זה אקט שכופה, מדכא או כולא את האדם. לפעמים, ההבנה הזו כל כך רחוקה מאיתנו שקשה לנו לא לדמיין זאת, אל תנסו לדמיין לעצמכם מה יקרה באותו זמן שבאמת אהיה שלם עם מה שאני עושה, זה נותן נשימה מאוד גבוהה של חופש או שחרור מתו הלחץ והמועקה שנובעים מזה שאנחנו כל הזמן רוצים לחרוג מעצמנו. ר' נחמן תמיד אומר שזה נובע מהחמדנות: הרצון שזה יהיה שלי הוא זה שיוצר את היצר ולא ההיפך.

הרב דרייפוס: צריך לחשוב עליך קצת. אתה אומר את הדברים מתוך הזדהות עמוקה, אם יש לחשוב על הקול שאומר שזה לא בדיוק ככה: זה רומנטי מדי, אם תעשה באמת את מה שאתה אוהב – באמת לא תהיה לך פרנסה.

הרב שג"ר: אתה מפחד שאם החבר'ה ייקחו את הדברים ברצינות הם ייסעו להודו…?

הרב דרייפוס: אם אתה מנתק את זה מתוך ההקשר של החיים אתה פותח כאן פתח למן קלילות בלתי נסבלת. הדברים שלך יהיו מובנים רק על גבי הכובד הממשי של הקיום.

הרב שג"ר: אתה צודק שגם הדבר הזה יכול להיתפס בצורה מסולפת, בפרט בהקשר ישיבתי. אם תופסים את הרעיון להיות חופשי באמת והופכים אותו לאידיאל זה כבר הופך לסוג של כלא. זה מה שקורה בדרך כלל באמירות הללו על החופש.

אני זוכר שהשתתפתי בסימפוזיון והיה שם רב מישיבת 'מרכז הרב' שדיבר על החופש ונבהלתי, אמרתי: "כולם ייסעו להודו". רק אחר כך תפסתי שאף אחד לא לקח את זה ברצינות. "החופש" הוא בללמוד גמרא כמובן… כלומר, הוא לא מוכן להביא את האנשים לנקודה האמיתית ולראות מה קורה שם. וזה נובע מחוסר אמון בסיסי. וזו תשובה גם לשאלה של הרב דרייפוס. זה הימור. אי אפשר גם לקפוץ וגם לשים מתחת רשת ביטחון. זה תרתי דסתרי. אתה אומר שאני צודק אבל אל תגיד את זה לחבר'ה. ובאמת אתה צודק אסור לומר את מה שאני אומר…


שיעור שניתן בישיבת 'שיח יצחק' בשנת תשס"ו. שוכתב ונערך קלות על ידי אברהם זדה.
פורסם במקור ב"קונטרס: עלון ישיבת שיח יצחק", טז (אדר תשס"ז), עמ' 13-9.

 

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il