ממתיק הרדיקלים

הרב איתמר אלדר

כשאדם כותב פירוש עקיב ושיטתי לספר הגות כלשהו, בו ברגע הוא הופך להיות תלמידו של המחבר. ההליכה בעקבות המחבר פרק אחר פרק, רעיון אחר רעיון, יש בה התבטלות והיצמדות לקו המחשבה של ההוגה. לא כן כשאדם כותב ספר משלו, ומשתמש בטקסטים שונים בשביל לאשש ולהפרות את רעיונותיו. במקרה כזה, הוגי הדעות לדורותיהם המצויים בספרו נרתמים אל האדם הכותב, אל קו המחשבה שלו והגיונותיו. הניסיון לקטלג את הספר שלפנינו על פי שתי תבניות אלו מלמד על העבודה המופלאה והחידוש המרנין שיש בו.

הספר שיעורים בליקוטי מוהר"ן חלק א' הינו עיבוד ‘חומרי גלם‘ בדמות דרשות, שיעורים ומאמרים שיצאו תחת ידו של הרב שג“ר  במהלך השנים, המתייחסים לתורות שונות בליקוטי מוהר“ן. עורך הספר, נתנאל לדרברג, במעשה עריכה מופלא ומשמח לב, קריא ומובן – מה שאיננו ברור מאליו כשמדובר בר‘ נחמן מחד גיסא וברב שג“ר מאידך גיסא – ליקט את הדברים, ערך, הרחיב וביאר ובעיקר סידר את הדברים על פי סדר התורות בליקוטי מוהר“ן.

את מי אפוא אנו פוגשים בספר זה? את ר‘ נחמן או את הרב שג“ר? המפגש האינטנסיבי עם תורותיו של ר‘ נחמן, לצד ההתקדמות על רצף התורות וסדר זרימתן, מניח במרכז את ר‘ נחמן, וממילא הרב שג“ר מופיע כפרשנו.

במקביל, צורת הפרשנות החופשית של הרב שג“ר, עולמו האסוציאטיבי (הדומה במובנים מסוימים לעולמו של ר‘ נחמן), ובנוסף, הפניות של העורך למקומות אחרים בספר שבהם הרב שג“ר עסק באותו עניין, מאפשרים להעמיק בתפיסתו של הרב שג“ר בנושאים שונים: הצדיק, היחס לגשמיות, מיניות, התפילה. כל אלה מפגישים את הקורא עם עולמו העשיר, המורכב והמיוחד של הרב שג“ר.

רצינות וקריצה

תורתו של ר' נחמן, כפי שהיא נלמדת בדרך כלל, היא תורה רדיקלית. בתורות רבות, סיפורים רבים ושיחות לאין ספור עוסק ר' נחמן בשבירה, ניתוץ ושחרור מן הקונספציות הקיימות, מן הדוגמות ומן הנורמות. בלא מעט שיחות שלו הדפוס הוא 'העולם אומרים… ואני אומר…'. בלא מעט תורות ישנם מהלכים של 'אדרבה', שעניינם איפכא מסתברא, קריצה ואפילו סוג של ציניות כלפי תופעות בעולם, כדוגמת הסיפור על התבואה המשגעת, ההינדיק ובעיקר מעשה משבעה קבצנים, שכל כולו שבירה של אמות המידה הקבועות ביחס לכל נושא שבעולם.

לא בכדי דור של פוסט מודרניזם, שעסוק בשבירה, ניתוץ, ספקנות ורלטיביזם, מוצא את פורקנו בתנועת הניתוץ והשבירה הרבי נחמנית מחד גיסא, ומאידך גיסא מוצא לעתים מזור בתמימות ובפשטות שר' נחמן חותר אליהן, שיש בהן ויתור על אחיזה בידיעה, באידיאה וברעיון.

חושבני כי בתפיסתו של הרב שג"ר ביחס לפוסט מודרניזם בכלל נמצאים המתקה ועידון לרעיונות הרדיקליים הנמצאים בבסיס השיטה. לאור הקריאה בספר זה, נראה שהרב שג"ר מבקש להעניק את העידון, המורכבות והאיזון גם לרעיונות הרדיקליים ביותר של ר' נחמן.

כך לדוגמה בפרשנותו של הרב שג"ר לתורה ו' של ר' נחמן, העוסקת ברעיון התשובה על התשובה. תורה שחושפת את ערוותה של ההשגה, של הקניין הרוחני, שמעמידה את כל האור המושג בעולם הזה כ'קפוא' ביחס להשגה של עולם הבא. תורה שמקדשת את השתיקה ואת הדמימה. תורה שמבטלת את ערכו של הכבוד העצמי על ידי קידוש ההדרכה של 'שומע בזיונו וידום', לטובת כבוד א־לוהים.

הרב שג"ר, באופן שיטתי ועקבי, מבקש לבאר את הדברים לא כוויתור אלא כתנועה של רצוא ושוב. כך ביחס לכבוד העצמי:

אמנם שמירת הכבוד האישי אינה פסולה מכול וכול. הגישה שלפיה ככל שאני חלש וחסר אונים יותר כך אני ירא שמים יותר איננה נכונה… תגובה מתוך תחושה של 'כבוד א־לוהים' אינה פסולה… זו תגובה שאינה נובעת מתוך הרגשה אגואיסטית של פגיעות ושל צורך להחזיר מנה אחת אפיים, אלא מתוך 'כבוד האדם' בכללותו, שתורתו של רבי נחמן לא באה לשלול אותו אלא להעלותו (עמ' 42).

כך גם ביחס לצבעים הדהויים שר' נחמן מעניק לתשובה הראשונה – להשגת העולם הזה.

רבי נחמן אינו מתנגד לתשובה הראשונה, שכן הוא מבין שהיא נובעת מעצם החיים בעולם מוגבל בטבעו, שממנו איננו יכולים להשתחרר… האדם צריך לפעול, אולם יחד עם זאת אל לו להפוך את פעולתו לאידיאולוגיה, למשהו, לאובייקט…

את המורכבות הזו, שהרב שג"ר מזהה בר' נחמן, הוא מבאר באופן בהיר ביותר באמצעות הפילוסוף הדני קירקגור. דיוקנו של האדם האירוני של קירקגור המדבר ברצינות ומוסיף קריצה הוא המודל העדין והדק שהרב שג"ר מבקש לזהות בתורה ו' של ר' נחמן, שחושף את המוגבלות של הדיבור, של הכבוד, של התשובה, של הסופי, את החיסרון שבנוקשות של האידיאולוגיה, אך יחד עם זאת איננו חותר תחתם אלא מבקש רק לא להסתפק בהם. דיבור שיש בו קריצה. זוהי מורכבות שג"רית שבאורה הוא מבקש לעדן גם את ר' נחמן.

דבקות באמצעות ספר

דוגמה אחרונה לעניין זה היא תורת הצדיק. אם נלקט את ההתייחסויות השונות של הרב שג"ר לתורת הצדיק, נוכל לזהות מגמה ושיטתיות באינטרפרטציה שהוא נותן לתורת הצדיק של ר' נחמן, שהיא אחת החריפות והקיצוניות הקיימות בקרב אדמו"רי החסידות. גם כאן נוכל לראות את העידון שעושה הרב שג"ר לאמירות הרדיקליות.

ר' נחמן מתאר את ערכו הרב של הווידוי בפני הצדיק, ועל כך אומר הרב שג"ר:

רבי נחמן התכוון בתורה זו לווידוי בפני תלמיד חכם כפשוטו, אבל היות שתופעה זו נדירה יחסית, נכון יהיה לומר שיש חשיבות לווידוי גם אם הוא נעשה בפני חבר. ישנו ערך גם בווידוי עצמי, הנותן לרגשות הסובייקטיביים מבט אובייקטיבי מבחוץ (עמ' 43).

העידון הראשון שעושה הרב שג"ר לדברים, לא לפני שהוא מודה כי עיקר כוונתו של ר' נחמן הינה לצדיק כפשוטו, הוא בהמרת הצדיק גם בחבר, ובהמשך הוא מתייחס גם להוצאת הדברים בפה, אף לא בפני אדם אחר. משמעות הדברים על פי הרב שג"ר הינה שבעצם הענקת ממד אובייקטיבי למחשבה, תחושה או סיפור שאני נושא בקרבי, על ידי אמירתם בפה, אני מחלץ אותם מהממד הסובייקטיבי שמטבעו עלול לעוותם, ואף מאפשר לעצמי לעיין בהם, לפעול עליהם ולהתעמת איתם.

גם כשהרב שג“ר מתייחס לווידוי בפני הצדיק, הוא מבקש להותיר את ההתרחשות בידי המתוודה ולא להעבירה לידי הצדיק כפי שמקובל בחלק מן התפיסות של הצדיק בחסידות. הרב שג“ר מסביר שהווידוי לפני הצדיק שיש לו פרספקטיבה אחרת על החיים, שפה אחרת למציאות, מאפשר למתוודה להתבונן על חייו ועל מעשיו בפריזמה הגבוהה של הצדיק ולהעניק להם משמעות אחרת ואף עוצמה אחרת. כשאני מספר לאדם סיפור, קובע הרב שג“ר, אני מתבונן בסיפור דרך הפריזמה שלו, וככל שהכתובת גבוהה יותר כך נקודת המבט שהמתוודה יכול לאמץ גבוהה יותר. הנה כי כן, במידה לא מבוטלת הקהה הרב שג“ר את העוקץ המונח בבסיס המנהג להתוודות בפני הצדיק, והשיב את ההתרחשות וממילא את האחריות אל המתוודה עצמו.

לא נחה דעתו של הרב שג“ר עד אשר העניק משמעות אקטואלית מרוככת עוד יותר לדבקות בצדיק:

גם כיום, טוב ורצוי היה לו מצאנו צדיק שממנו היינו מקבלים רוח חיים, אולם יש כמה מעכבים לכך: ראשית, הצדיקים מועטים. שנית, לא תמיד אנו פתוחים לכך שיהיה לנו רבי, ואולי לכן גם לא נפגוש בו אף פעם. קשה לנו להתקשר לצדיק בקשר פנימי מפני שהתחנכנו לספקנות, לחשדנות, לציניות ולניהיליזם. קשה לנו להתקשר ובוודאי קשה לנו להתבטל, כפי שעשו חסידים כלפי רבותיהם. ייתכן שבעבורנו אפשרי יותר להתקשר לצדיקים באמצעות הספרים שחיברו, אשר יקרבו אותנו אליהם ויעניקו לנו השראה ורוח חיים (עמ' 101).

ההחלפה של הדבקות בצדיק בדבקות בספרי צדיקים והגותם, גם בה יש ריכוך של תורת הצדיק, אם כי יש בה גם תביעה לצורת לימוד שהיא לא רק רציונלית כי אם גם מנטלית, אם לא לומר 'מיסטית'.

בדברים עמוקים אלו, כך נדמה, טמונים שלושה חידושים שניתן לאפיין בהם את הרב שג"ר, ובדברים אלו העוסקים בו ופחות בספרו נחתום. הראשון הוא יכולת ההתמרה והגישור. הרב שג"ר, כך נדמה לי, היה מגדולי המיישמים את המבט הקשוב שאליו חינך הראי"ה קוק לעולם ולתרבותו. ריכוז מקורות ההשראה של הרב שג"ר, כפי שבא לידי ביטוי אפילו בספר זה שבו אנו עוסקים, מלמד על העושר, הסקרנות ורחבות האופקים שאפיינו את הרב. אולם הרב שג"ר לא הסתפק רק ב'ידיעת החומר' כי אם בהתמרתו, זיקוקו עד כדי הוצאת הנקודה הפנימית שאותה הוא צירף אל התפיסה, ההגות וההשקפה שבנה.

השני הוא ההקשבה לדור. כשהרב שג"ר ניגש לפרש כל מקור, מקראי, חז"לי, קבלי או פילוסופי, הוא ניגש מתוך מודעות עמוקה להלכי הרוח והנפש בני זמננו, ולאורם הוא מבקש להעניק פרשנות. יש שיראו בכך חיסרון, אולם נדמה שהרב שג"ר עשה זאת מתוך אמונה, שגם אותה ניתן למצוא בדברי הרב קוק, על כך שתפקידם של כל הוגה וכל דור הוא לבנות את קומת הפרשנות הבאה לכל מה שקדם, תוך שימוש בכל מה שקדם, ובכל מה שמתפתח סביבו מבית ומחוץ.

השלישי נוגע למתודה הספציפית שהרב שג"ר מציע ביחס ללימוד הגותו של הוגה. מחד גיסא, ההתקשרות אל ההוגה היא דרך שיטתו, תפיסתו, ולשם כך משתמש הרב שג"ר באיזמל הדעת, ללא ויתור וללא 'עיגול פינות'. אולם מאידך גיסא, הרב שג"ר תופס את ההתרחשות הלימודית כהתחברות מנטלית ואולי אפילו מיסטית עם פנימיותו של ההוגה, נשמתו, ובראש ובראשונה – עם אישיותו. במובן זה, החוויה בקריאת הפרשנות של הרב שג"ר היא חוויה רב ממדית.

לאור כל זאת, ניתן לומר שלרב שג"ר היו הרבה 'צדיקים', מבית ומחוץ. קדמונים וחדשים. ולנו, קוראי ספר מופלא זה, לא נותר אלא לאמץ את ההצעה של בעליו, ולנסות לדבוק באורם של צדיקים דרך ספר – ר' נחמן מברסלב והרב שג"ר זצ"ל.


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

    08.05 » הספר 'בתורתו יהגה: לימוד גמרא כבקשת אלוקים', כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il