לא מאמין באיחוי הקרעים

הרב שג"ר במאמר אישי על הקסם שמצא בר' נחמן

את אשר קסם לי כשנפגשתי לראשונה עם רבי נחמן מברסלב אציג באמצעות הסיפור הבא:

פעם כשדבר רבנו מדרכי ה' הנעלמים ומענין שאין שום שכל להבין נפלאות דרכי ה', ספר שהיה יהודי עני אחד מטפל בילדים שהיה שוכר בכל שנה את הבית מרזח "רענדאר" מהפריץ, והיה דר שם ומתפרנס ממנה, וכך היה שוכרו שנים רבות, ובכל שלשה שנים כשנגמרה השכירות והכריז הפריץ על שכירות המרזח, לא שכרו אף אחד אפילו מהנכרים, כי ידעו שיהודי זה הוא עני ומטפל בילדים וריחמו עליו, כי ידעו שמזה מקור פרנסתו. אולם, שנה אחת בא יהודי אחד והפריז על הסכום ושכר הוא את הבית מרזח, ונאלץ היהודי העני לצאת משם באמצע החורף עם בניו הקטנים. היהודי הזה ששכרו לא היו לו שנים רבות ילדים, ובאותה שנה ששכר את הבית-מרזח וקפח את העני נולד לו בן זכר, והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה לעני כזה, עוד זכה לבן זכר לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים, וכשספר רבנו ספור זה סים ואמר: וכך מנהיג הקדוש-ברוך-הוא את עולמו אין אזוי פירט דער אויבערשטער ומזה רואים איך שאי אפשר להבין את דרכי ה' הנעלמים והנפלאים למעלה משכלנו (שיח שרפי קודש, ח"ב עמ' כא, סעיף א-פו).

בקריאת סיפור חסידי אנחנו מצפים להפי-אנד, כדרכם של סיפורים חסידיים (כזה הוא הסיפור המחמם את הלב בגליון שיחת השבוע החבד"י המופץ מדי שבת בשבתו בבתי הכנסת). הסיפור שסיפר רבי נחמן אינו כזה.

פנים מתוך המסכה

באיזה ניגון סיפר אותו רבי נחמן? באיזה ניגון הוא סיפר את סיפוריו האחרים ואת תורותיו? האם בקולהּ של אירוניה נוסח עגנון, ששלח חיצי בקורת מושחזים באמצעות הפער בין מראית-העין התמימה-לכאורה של הסיפור החסידי שסיפר מחדש לבין התוכן הרדיקלי השתול בו? האם בנימה של הומור? או אולי ביטא רבי נחמן בדיבורו מחאה נכאבת, יאוש וזעקה לרבש"ע שככה לו בעולמו?

התשובה לפי דעתי הינה כל אלו ויותר מזה, משום שהסיפור החסידי האנטי-חסידי הזה, הינו לאמתו של דבר סיפור של דבקות.

רבי נחמן יונק את דבקותו הדתית מתוך העזובה, חוסר ההיגיון והקושיות שאין עליהן תשובה. כאן מצויים משאבי האכסטזה הדתית שלו; זו גם דרכו להצלת הדת והדתיות מהבנאלי ומהאידיאולוגי.

רבי נחמן מיוחד בזה שהוא פונה אלינו כאדם, כאדם שעומד מול האלוקים עם ספקותיו ונפילותיו. הוא מיוחד בזה, משום שבדרך כלל לאדם הדתי יש 'פוזה' – הוא יודע. אך רבי נחמן לא נלאה לחזור ולומר  ש'תכלית הידיעה שלא נדע' וכפי שמביא בשמו תלמידו ר' נתן:

תכלית הידיעה אשר לא נדע, ותכלית זו אין מי שזוכה כ"א הצדיקים הגדולים מאד, כי אף על פי שהכל אומרים שתכלית הידיעה אשר לא נדע אבל אין מי שידע פירוש דבר זה בשלימות כי אם מי שאוחז בזה, דהיינו שזוכה לזה על ידי מעשיו הטובים כאשר הבנתי מפי רבינו ז"ל כמבואר בשיחותיו הקדושים. ואז כשזוכה לזה אז הידיעה והעדר הידיעה הכל אחד כי על ידי שניהם דייקא נגמר הידיעה וההשגה. כי שניהם אחד בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שהלא נדע בעצמו שהוא העדר הידיעה הוא בעצמו הידיעה. ובאמת אין מי שיבין ענין זה בשלימות כי אם הזוכין לזה" (ליקוטי הלכות או"ח, הל' נשיאת כפיים ד', טו).

בהבליטי את גילוי הלב של רבי נחמן אין בכוונתי להתכחש לעובדה שהוא מתחפשׂ: המסכה והאירוניה הן אביזרים החביבים עליו, וגם מהמשחק הזה הוא שואב מנה לא קטנה של דבקות. אך עמוק מתוך המסיכה מציצות הפנים האנושיות שלו. אוכל לבטא את כפל הפנים שלו דרך וורט של הרבי מקוצק. הרבי מקוצק דרש על הפסוק "אלוהי מסכה לא תעשה לך" – שהאלוהים שלך לא יהיה מסכה. הרביים, 'המפורסמים של שקר' (כפי שמכנה אותם רבי נחמן), הופכים בעצמם למסכה. אי הידיעה וההתחדשות המתמדת של ר' נחמן מגוננות עליו מהתקשחות והתאבנות. אצל ר' נחמן המסכה היא כלי. שימושו בה מכסה ומגלה כאחד, למצער לאלה שלהם הוא רוצה לגלות ולהתגלות: "והצדיק שהוא בחינות ברית, הוא בחינות 'מגלה טפח ומכסה טפח', שנתכסה ונתעלם מהם, שנופלים עליו קושיות ותמיהות, עד שנתעקם ונתבלבל מחם, מחמת שנתרחק מהם מאד, וקשה עליו קושיות ופליאות" (ליקו"מ קמא, תורה סג, בהשמטות) וכל זה, "כדי שיוכל להתגלות, שיוכלו העולם לקבל ממנו, וזה בחינת: 'מגלה טפח ומכסה טפח' "(שם).

ר' נתן תלמידו אמר, שלפני שפגש את רבי נחמן חשב שמשה רבנו לא היה אדם; ולאחר שפגש אותו למד לדעת, שגם משה רבנו היה אדם.

זהו בדיוק הקסם שרבי נחמן הילך עלי.

הבדיחה פותחת

רבי נחמן הוא אחד מהבודדים בעולם היהודי האורתודוכסי שחוויית החיים שלו נטועה בעולם המודרני. חוויית האמונה של המודרניסט היא חווייה של העדר, של כיסופים שאינם ניתנים להגשמה; כל מה שהוא יכול לעשות (כדברי המחזאי בקט) הוא 'לחפש את גודו'. רבי נחמן הופך את הקערה על פיה ומלמד שהעיקר הוא הכיסופים להשי"ת. בזאת הוא פותח פתח לתנועה נוספת, תנועה שנבצרת מיכולתו של המודרניסט – לחוש בעוצמה את האמונה דווקא באמצעות העדרה, ויתרה מזו, לשמור על האמונה ועל הדבקות בטהרתן באמצעות ההעדר.

מה רואה החכם, כאשר הוילון מופשל בסופו של הסיפור 'מעשה ממלך עניו', והמלך שמאחוריו נגלה לו? מהי דמותו של המלך העניו, בפורטרט שנושא החכם אל המלך שולחו? ומי הם שני המלכים הללו, זה שמשליך את הוילון וזה שנושאים אליו את הפורטרט?

מאחורי הווילון ניצב האַיִן, הלא-כלום. לאין הזה יש פורטרט – הוא איננו אין ניהיליסטי; ובכל זאת, אלוקים מתגלה לרבי נחמן דרך האין דווקא. ובהערות שהוא מוסיף בשולי הסיפור, הוא מטעים שוב את הלקח הזה. את הפסוק "חזה ציון קרית מועדינו" (ישעיה לג, כ), שמדבר על בית המקדש, הוא מפרש ומאיר כראשי תיבות מצחק.

ב'מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין' מספר רבי נחמן על שני אנשים שהמלך הטיל עליהם לקשט את ארמונו – משל לעבודת האדם בעולם הזה. אחד עושה את המוטל עליו, ואילו האחר, גיבור הסיפור, מבטל את זמנו במקום לעבוד קשה ולטרוח במשימה שהוטלה עליו. עם תום המועד הקצוב לכך, הוא מתעתע במלך ומציב בארמון מראה שבה משתקפים הקישוטים של חברו, שעמל במלאכה והשלימה לתפארת. הסיפור לקוח במקורו מסיפורי אלף לילה ולילה, ושם הוא מסתיים בכך שהמלך בשנינותו מפנה את הצייר המתעתע לכסף שהוא משלם לחברו, שמשתקף גם הוא במראה שהוא עצמו בנה. רבי נחמן מקלקל את סיומו של הסיפור המקורי, ותחת השנינות המקורית הוא אומר בסיום הסיפור: "והוטב הדבר לפני המלך". מה פשר הסטייה הזו ולמה 'הוטב הדבר בעיני המלך', בסיפורו של רבי נחמן? התשובה היא שבעיני רבי נחמן אין ביכולתנו לאמתו של דבר אלא לחקות את המציאות, להיות מראה שלה, להיות מה שאנחנו לא. אין ביכולתנו לעשות אלא כמעשה החכם בסיפור האינדיק: הוא אינו מרפא את בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו (אינדיק), אלא מביא אותו להיות תרנגול הנוהג מנהג בני אדם. בנסיבות אלה, אנו נסמכים על חיבתו של המלך לבדיחות טובות – 'הוטב הדבר בעיני המלך'. כך מסתיים גם מעשה מבטחון: 'ונעשה שם שחוק גדול, ראה המלך שהוא איש נאה כזה ופטרו לשלום'. דווקא הבדיחה (ביהמ"ק ראשי תיבות מצחק!) מראה את האבסורדיות שבקיום האנושי ופותחת את האדם אל האין-סופיות האלוקית.

פוסט הרב קוק

הסיטואציה האנושית הבסיסית שרבי נחמן מתעד, היא זו של חבורת בעטלרס ששרויה בתוך בור עמוק וחוגגת בתוכו: "מכוסה בעפר וזבל… ונעשה שם שמחה וחדוה גדולה מאד מאד". השמחה בוקעת מתוך הזבל; משאביה הם היאוש ולא התקוה, הפסימיות ולא האופטימיות. שם, בתחתיות שאול – "אם… אציע שאול הנך" (תהלים קלט, ח) – מוצא רבי נחמן את הקב"ה.

אופיו הרוחני המיוחד של רבי נחמן יתחדד בהשוואתו-הנגדתו לדמות אחרת, אדירת-השפעה, ששייכת אף היא לעולם המודרני – הראי"ה קוק. הרב קוק בא מפֶּלַח אחר של העולם המודרני – פלח האידאליסטים הגדולים, בעלי אידיאולוגיות חובקות-עולם (גם הציונות היתה אידאולוגיה ממין זה). אמת, מכיר הוא היטב את הסתירות והקרעים של העולם המודרני: בתגובה לדברי ברנר על-אודותיו, שהובאו לידיעתו על ידי הסופר אז"ר, הוא אומר: "מי שאמר שנשמתי קרועה, יפה אמר" (פירורים משולחן גבוה). אבל מאמין הוא באפשרות לאחות קרעים אלו, וחי הוא בפאתוס האמונה הגואלת. רבי נחמן לא רק שאינו מאמין באיחוי הקרעים, אלא שהוא אף מחפש אותם (כמשתקף בסיפור שבו פתחנו). עמדה זו משתקפת גם בדברים שאמר עליו דודו, רבי ברוך ממז'יבוז'. בתשובה לנכדו, ששאל אותו מדוע הוא חולק על רבי נחמן על אף הערצתו הגדולה אליו, השיב רבי ברוך: בלי המחלוקת, רבי נחמן לא יכול לחיות. ואכן, אין ספק שרבי נחמן ביקש וחיפש מחלוקת; הוא שהיה אחראי לרוב המחלוקות הגדולות שהתעוררו עליו, הוא שעורר אותן על עצמו. המחלוקת, כך הוא מלמד באחת מתורותיו, יוצרת את החלל הפנוי, את המרחב הנחוץ ליצירה (לקו"מ קמא סד, ד). מחלוקת היוותה בעבורו אטמוספירה הכרחית, רק בתוכה הוא היה יכול לפעול, ורק בעיצומה הוא היה יכול להביע את יחודיותו. רבי נחמן לא ביקש את ההרמוניה ולא האמין באפשרות לאחד את הניגודים; להיפך, יניקתו הרוחנית היתה דווקא מהדיסוננסי חסר ההרמוניה.

אחרי האמונות הגדולות, הדתיות וגם החילוניות, שבמרכזן האדם שגואל את עצמו; בהקשר רוחני מודרני שבו האמונה מפנה את מקומה ליאוש ולהעדר; בסיטואציה מיוחדת זו, נטוע רבי נחמן – פוסט-הרב-קוק לפני הרב קוק – כרבי במלוא מובן המילה, מהצדיקים הגדולים, הגדול שבהם לדעתו. מאמין שהאמונה לא עזבה אותו גם בעת של נפילת האמונה.

רבי נחמן דתי, אך בדתיות זו הוא רואה חטא שעליו יש לעשות תשובה. "צריך לעשות תשובה על התשובה", הוא אומר בתורתו על אלול (קמא, תורה ו). זאת משום שהתשובה הראשונה, זו הנעשית מתוך התודעה הדתית השכיחה, חוטאת בהגשמה, האור הזה יהיה קפוי וקל לעולם הבא. והתשובה השניה, 'תשובה על זה שעשיתי תשובה', היא המאפשרת לרבי נחמן להישאר דתי ולגעת בתשובה של העוה"ב. הגאולה שלו איננה הפאתוס הציוני על ניגונו הארצישראלי, זמרת הארץ "של בחינת דרך הטבע". רבי נחמן מכיר גם את הניגון הזה, השיר של "השמים מספרים כבוד א-ל", אבל הגאולה שלו היא מימוש האוטופיה של פלא וקסם, עולם שיתהפך ויותמר, קיום מסוג אחר, חלום לא רציונלי אלא ניסי, מיסטי. השיר של גאולה זו הוא שיר חדש של "חידוש העולם לעתיד, אז יתנהג העולם על ידי השגחה בלבד שהיא נפלאות שלא כדרך הטבע", בחינת ארץ ישראל (ליקו"מ תניינא ח).

צד זה באישיותו של רבי נחמן, שאליו נתוודעתי בתחילה, אינו היחיד, ורבי נחמן הוא גם 'ברסלבר'. תמימותם של חסידי ברסלב, תפיסת האמונה ולימוד התורה שלהם, מקורן בהנחיותיו ובעצותיו של רבי נחמן והם מבטאים צד שהיה קיים גם בו. ובכל זאת, ברסלב היא יצירה של רבי נתן תלמידו לא פחות משהיא יצירה של רבי נחמן עצמו ואצל רבי נחמן – שלא כאצל חסידיו – התמימות אוצרת בתוכה את השיברון. היסודות שקסמו לי ושריתקו אותי, אינם נוכחים אצלם. גם התמימות שלו, בהעדר הרקע האפל שלה, קבלה גוון שונה על ידי תלמידו. רבי נחמן היה מודע היטב לפער שבינו לבין חסידיו, ולא עוד אלא שהוא טיפח את הפער הזה. הוא הקפיד לשמור על מרחק בינו לבינם, ואסר עליהם את מה שהתיר לעצמו. "יש צדיק גדול שהוא בחינת משה, הוא צריך דוקא לעיין בדברי האפיקורסות" (ליקו"מ קמא סד), ואילו לחסידים הוא מורה לעבור על דברי האפיקורסות באמצעות התמימות והאמונה. הוא גם לא אוהב שהחסידים יסתובבו סביבו יותר מדי. באחד המקומות מתאר רבי נתן, תלמידו המסור, את ההיסוסים הרבים שהיו לו לפני שהעז לבקר אצלו שלא בזמנים הקבועים. לחסיד ששאל את רבי נחמן על מנהגו להתרועע דוקא עם המשכילים המפורסמים של אומן, שהיו ידועים בכפירתם, ולבלות עמם את זמנו במשחק השח-מט, ענה שהמשכילים הללו הם אמנם אפיקורסים אבל חכמים; בעוד שאתם החסידים הנכם גם שוטים וגם אפיקורסים (שיח שרפי קודש ח"ה עמ' כג, ה-סב). אני נזכר בתיאור היפה כל-כך שתאר רבי נחמן (במעשה מבעל תפילה) את הגזלנים החוזרים בתשובה, "ונעשו צדיקים משוגעים, והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר: בשבילך גזלנו, וזה אמר: על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה". גם כאן נחשפת בקורתו כלפי סוג מסויים של חסידים.

אמונה מהלא-כלום

רבי נחמן היה אחד מהבודדים שנענה לאתגר הכפירה במלוא עוקצו. הוא הצליח לכונן אמונה מהלא-כלום, ועצמיות מחוסר עצמיות – סובייקט שמכונן את עצמו מאין. כמו הצדיק בתיקוני-זוהר ואיש היער בסיפור שלו, רבי נחמן חי ללא עוגנים כלשהם, במגדל הפורח באויר. הוא העמיד במרכז את עצמו, מיטלטל בין תודעה ההיבריס לשפל המדרגה. ברגעים של היבריס הוא העמיד את עצמו במרכז העולם, צדיק האמת, ואמר על עצמו דברים מופלגים: "אני זקן שבקדושה" (חיי מוהר"ן, רפט), "אני מנהיג הדור יחידי בעולם ואין מנהיג כמוני" (שם רנח), "אני איש פלא ונשמתי הוא פלא גדול" (שם רנו), "כל מה שמשיח יעשה טובות לישראל אני יכול לעשות" (שם רסו), "אני סבא דסבין" (שם רעב). כך גם על תורתו, שהעמיד אותה "גבוה למעלה למעלה יותר" מתורת הקדמונים והאריז"ל "עד שבאתי אנכי. ועתה אני מתחיל לגלות חדשות נפלאות לגמרי" (שם רעט).

ברגעי השפל אמר וחש ש"עכשיו אין לו דיבורים", שהוא שכח את הכל. בחלומותיו הוא נבעת ומלא פחדים, שמא יעזבו אותו כולם, ובאחד מחזיונותיו, אפילו לקרוא בספר אין הוא יודע עוד. דומה הוא לבן המלך שעליו סיפר בסיפורו 'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו', שאיננו יודע אם הוא בן המלך או בן השפחה. הסיטואציה שבה הוא מוצא את עצמו היא סיטואציה מודרנית אופיינית, הוא 'תקוע'; הפתרון היחיד שמתגלה לו בחלומו הוא למכור את עצמו לעבד, לאדם הראשון שבו יפגוש. בצד יאושו ומרירותו הוא מטפח – כדוגמת בעל התפילה במעשה שסיפר – שאיפות אנרכיסטיות: הוא חולם להקים מושבה 'היפית' של מתפללים, ולחתור באמצעותה תחת העולם הבורגני-קפיטליסטי של מדינת הממון.

האמונה של רבי נחמן הינה אמונה אישית כמעט לחלוטין; הוא טווה סביבו מיתוס של צדיק האמת, שהעולם והקוסמוס כולו נע סביבו. למרות הסכנות שאורבות למי שמעמיד את עצמו במרכזו של מיתוס כזה, רבי נחמן אינו מועד אף פעם: המיתוס שלו אינו יהיר. אמונתו יונקת את עצמת השכנוע שלה דווקא מהיותה אישית כל כך, חד צדדית כל כך, דמיונית ופנטסטית כל כך. בעולם שהוא העמיד, התנדף הפער בין ממשות לבין יצירה. כדרך הצדיקים, עלה בידו לברוא עולם מרתק וטעון מתח דתי של אמונה. הוא מימש את שאיפתם של סופרים רבים להפוך את האמנות לממשות; וזאת בזכות התורה ובזכות היותו צדיק האמת.

בתורותיו של רבי נחמן אין ניתוח אנליטי דוגמת זה שאנו מוצאים בתורות החב"דיות העמוקות. הן מוטלאות כקולאז' המעורב מיסודות שונים: פסוקים, מדרשים, קבלה, מדע נאיבי, סיפורי-עם – מחומרים אלה ורבים אחרים רוקם הוא את התורה. לדבריו, רק בצורה זו ניתן לפרש את הקבלה (ראה חיי מוהר"ן). הדמיון, כך הוא אומר באחת מתורותיו, הינו הכלי שבאמצעותו יכולה האמונה לברוא עולם (ליקו"מ תניינא ח).

התמימות שאיננה תמימה

לא רק לכסוף לגאולה הוא יודע, אלא אף לממשה בתורותיו, בסיפוריו ובעיקר בתפילתו. "אצל הצדיקים הגדולים אין הפרש בין תפילה לזיווג" (ליקו"מ קמא מו). ואכן, רבי נחמן מצליח להחדיר מתח ארוטי לתורותיו ולתפילותיו. יודע הוא סוגים רבים ומגוונים של תפילה: הוא מתפלל עם המתים שוכני-עפר, ועם הגלגולים הקודמים שלו; בקי בתפילה של דין ובתפילה של תוכחה; וגם בתפילת רחמים, תפילה שמקורה ברחמים הרבים העצמיים שבשבילם הקב"ה ברא את העולם, ושאותה מתפלל הקב"ה בעצמו. תפילה זו, טוען רבי נחמן, בשבילה נברא העולם: הרחמים הם למעשה האנושיות העמוקה, תכלית הבריאה, ובלשונו של היידגר, זו קריאת ההויה לסופי באמצעות המצפון.

שאלת האמת לאמתה, נקודת האמת, עולה בקביעות בתורותיו. הוא יודע לדבר דיבורים היוצאים מהלב, דיבורים שמשכו אליו את חסידיו הגדולים. הוא יודע גם את הסוד של התמימות, שאיננה תמימה כלל ועיקר, תמימותו של התם בסיפורו 'מעשה מחכם ותם'. כלל וכלל לא תמימות הן אמירותיו של התם בסיפור, "מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", "וכשהיה רואה שכוונתם לליצנות היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני, הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב. וכשתהיה חכם ממני אזי תהיה שוטה".

רבי נחמן נאבק באופן ממשי ביצרים הבסיסיים ביותר המטרידים אותנו: תאוות הממון, תאוות הכבוד, יצר העריות. גם בזה הוא אחד מן הבודדים. מאבקו איננו פשטני ורדוד, אלא ספוג היטב בידע הרווח וההפסד של כל אחת מהמידות האלה.

אלו מקצת מדרכיו של הצדיק רבי נחמן זיע"א.


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', גיליון סוכות התש"ע, לכבוד יום פטירתו המאה תשעים ותשע של ר' נחמן מברסלב

    08.05 » הספר 'בתורתו יהגה: לימוד גמרא כבקשת אלוקים', כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il