הרב שג"ר על הראי"ה קוק זצ"ל

שיחה ל-ג' באלול

האבות והראי"ה

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע".[1] יש הנקראים אבות, ויש שאינם נקראים אבות. מה ביניהם? אנחנו מוצאים שתי הגדרות ביחס לאבות.

האחת: "האב זוכה לבן",[2] ו"ירושה היא לנו מאבותינו".[3]

בחסידות מוסבר שלאבות יש כח יצירה, כח של מקור. האבות מעצבים את הבנים. אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, הם שעיצבו את אופייה של כנסת ישראל. הבנים הינם יצירה של האבות. הבנים יכולים לפרש, לדרוש, לפתח ולהתפתח, אך כל זה כהמשך של האבות, כבניית נדבך נוסף על המקור. רק לאבות יש מעמד של מקור, שהוא הבסיס המאפשר את היצירה שבאה אחריו, שאינה אלא פרשנות והמשכה של המקור. זוהי מעין מערכת היחסים שבין 'תורה שבכתב' ל'תורה שבע"פ'. אמונת ישראל, ירושה היא לנו מאבותינו. הנסיונות בהם נתנסו האבות, יצרו את התשתית העמוקה של נפש היהודי ועולמו. היהודי מוצא חקוק בנפשו, את מה שירש מאבותיו ב'תורשה גנטית'.

ההגדרה השניה של אבות היא: "האבות הם המרכבה".[4]

האבות הינם הכלי להשראת השכינה בעולם. הופעת האלוקות בעולם, אינה מופשטת, היא מתממשת באמצעות אישיותם של האבות, מחשבותיהם ומעשיהם – מפעל חייהם. היו בדורו של הראי"ה, גדולים ממנו בתחומים מסוימים. פוסקים, ראשי ישיבות ולמדנים, גאונים וחסידים. יחודו הוא במה שהוא שייך לקבוצה הקטנה של ה'אבות'. בתולדות עם ישראל קמו לנו גדולים רבים, אך ספורים הם ה'אבות', הרמב"ם, הבעש"ט ועוד. זו אינה פונקציה של גדלות, אלא תכונה אישיותית וכשרון לפרוץ דרך ולחולל שינוי שיהפוך עם הזמן להארה חדשה של התורה ולמקור להמשך חידוש ושכלול.[5]

 

הראי"ה כמקור – תורה חדשה

יחודו של הראי"ה כ'אב' – כמקור ושורש, היה כפול. הפן הראשון בא לידי ביטוי בכך שהוא פָּרַשׂ והרחיב את התורה, וכבש וסיפח אליה שטחים שבאופן מסורתי לא היו שייכים לתחומה. הפן השני של חידושו (אליו אתיחס בהמשך), היה בכך שהוא היה רב גווני, ושילב באישיותו צדדים שבדרך כלל אינם נמצאים באדם אחד, גדול ככל שיהיה.

הראי"ה פרץ דרך וחידש בתורה. לא חידוש פרטי, אלא חידוש מהותי, בעצם תפיסת התורה, ובכך יחודו. הרב הוא היוצר של הציבור הדתי לאומי, הוא בית האב של תורתו. היו גדולי תורה נוספים שניתן להגדירם כציונים, אך הם לא היו מקור. אדרבא, בדרך כלל הם ביטאו את דעת ההמון, את האינטואיציה הטבעית והפשוטה של רבים משלומי ישראל, שראו את השתלבותם במהלך הציוני כדבר טבעי ומובן, אך הם לא היו פורצי דרך, מחדשי דרך.

הראי"ה לגבי הציבור שלנו, הציבור הדתי-לאומי, הינו 'אב', מקור ושורש. על מקור לא חולקים, אלא מפרשים ומפתחים אותו, מוסיפים עליו נדבכים. במקור, מגלים פנים. הייתי אפילו מעז לומר שהראי"ה כמקור הוא גם זה שבו מגלים פנים שלא כהלכה, ומזייפים אותו. כך או כך, המקור נשאר תמיד ה'בר סמכא', העץ הגדול בו נתלים כולם. אישיותו של ה'אב', ולא רק 'משנתו', הינה התורה שאנו לומדים. הדיון בבית המדרש מתנהל במסגרת השפה שלו, השפה החדשה שהוא חידש ויצר. עבורנו, תורת הראי"ה היא 'ירושה לנו מאב(ות)ינו'.

 

הראי"ה כמרכבה

ראיה זו של דמות הרב, אינה רק נחלתנו היום, לאחר למעלה משישים שנה[6] אחרי פטירתו של הראי"ה. זוהי התפיסה העצמית של הרב עצמו, תפיסה אופיינית לדמותו ה'אבהית': 'אנכי הנני עושה את שלי', כתב לרב יצחק אייזיק הלוי בעל 'דורות ראשונים'. התודעה בה הוא חדור, מחייבת אותו לפעול את מה שהוא פועל, מתוך האמת הפנימית שלו. חובת נאמנות זו לעצמיותו, היא גם חובתו לקב"ה ולעם ישראל: 'ידעתי כי למחיה שלחני ד' אל אדמת הקודש, והנני מוצא לעצמי חוב קדוש לדבר כפי רוחי הפנימי, בעבור שמו הגדול ועבור עמו ונחלתו'.[7]

דברים אלה, ועוד כמותם, משקפים מודעות עצמית, של מנהיג התופס את עצמו בקנה מידה היסטורי, חי ופועל בפרספקטיבה זו, ומבחין ויודע היטב את הערך והמשמעות של מפעלו. הראי"ה לא היה תמים לחשוב שמפעלו הוא המשך רציף, פשוט ולא בעייתי של מה שקדם לו. ההיפך הוא הנכון, הוא ראה את עצמו כמהפכן שותף ל'מרד הקדוש', ואת מפעלו כמהפכני אף יותר מהציוניות המעשית, משום שמהפכתו נגעה לתחום הפנימי והמהותי, ולא הסתפקה רק בשינוי חיצוני. מהפכנותו נגעה לא רק לארץ ישראל, אלא אף לתורת ארץ ישראל. תורתו הינה שידוד מערכות פנימי בתחום האמונה, ולא רק ענין חיצוני פוליטי.

יתר על כן, הראי"ה מרגיש שלעבודתו הפנימית האישית, יש משמעות קוסמית, הנוגעת להויה כולה ולהתעלותה. 'הזיכוכים שאני מזכך את עצמי, רעיונותי, מידותי והרגשותי, הם יהיו זיכוכים כוללים לכל העולם כולו.[8]

הראי"ה אינו רואה כהכרח את ההסתמכות על סופרים וספרים. בהקשר של היתר המכירה בשמיטה כותב הראי"ה: 'ועל דבר שאלתו מי הם העומדים על ימיני…' כלומר: על מי הוא מסתמך? על איזה פוסקים או גדולים? עונה הרב: 'אמנם לא בקשתי מאת שום אדם לעזור לי, חושב אני לעלבון וחילול כבוד להאמת להעזר מהסכמות וסמיכות צדדיות. בטוח אני בחסדי השי"ת, אשר עד כה גמלני, וברוב רחמיו הביאני אל אדמת קודשו, ויזכני לנהל בקוצר דעתי את צאן ידו המסתפחים בנחלתו, להתלקט לראשית צמיחת קרן ישועה, כי יהיה עמדי גם לימים יבואו, וכל עם ד' וגדוליו יכירו וידעו את תומת רוחי וצדקת פעלי, ויאשרו את כחי בצדקתם ותורתם'[9]. הרב מודע לכך שאין לו 'הסכמה', אבל הוא גם אינו זקוק להסכמות כיוון שהוא פועל מכח האמת, ויודע כי זו תצא לאור. במקום אחר הוא מתבטא באירוניה: 'גם אין אנו תינוקות, לומר (לנו), לימדו מאדם גדול, אנחנו צריכים להבין בעצמינו את חובותינו".[10] החלטיות זו שהינה מרד ואינה נשענת על דבר, היא תנועה מוחלטת המתוארת בספרי חסידות, בעיקר בחב"ד, כתנועה משיחית 'אשרי העם שככ"ה לו' – כתר כל הכתרים. אמירת הככה, כך הדבר.[11]

תודעה עצמית זו של הרב משתקפת בהתבטאויות האישיות שלו שרוכזו בספר "חדריו". בנו הרצי"ה זצ"ל כתב על דברים כעין אלה: 'אלו דברים ממין מיוחד, הקרנה ממרומים, לפעמים אפילו תמוהים ומשונים… מין מיוחד של בירורים שכלל אינו מצוי, מלבד אצל רבי נחמן מברסלב, גילוי דברים על עצמו, אפילו דברים גדולים מאד'.[12] 'מלא שמחה אני, מלא גדלה, מלא שפלות, מלא מרירות, מלא נעם, מלא ענג, מלא אהבה, מלא קנאה, מלא זעם, מלא חסד, מלא טוב לכל. אשרי אדם שומע לי. אשרי נותן לי את הערך הפנימי הראוי לי לפי חמדת סגֻלתי. הוא ירומם אף ינשא, ישגב מכל עני, יתקדש ויטהר, וד' אלקים עמו'.[13] דברים אלה הם בגדר של 'התפארות', הם ביטויים אופוריים של מי שחש את עצמו קרוב לאלקים. יש כאן תודעה ייחודית, שכאמור אפשר למצוא כדוגמתה רק אצל רבי נחמן.

סיפור מתחום ההנהגה האישית שמביא הרב נריה, מבטא זאת יפה. 'פעם בערב פורים התכונן הרב לטבול לפני קריאת מגילה. כשהרגיש בדבר אביו ז"ל התערב ושאל אותו, היכן כתוב שיש לטבול לפני קריאת המגילה? הרב השיב בענוה ובמורא אב, אבא, הלא ידוע לך שלפעמים אני עושה דברים מתוך הרגשת הלב'[14]. הראי"ה כמו הצביע על ליבו ואמר – 'כאן כתוב הדבר'. כלומר, המעשה שלו הוא תולדת תודעה עצמית והכרה פנימית. הראי"ה רואה בעצמו שליח של הקב"ה, ומשם הוא יונק את האמון ברוח המפעמת בקרבו ומביאה אותו לודאות פנימית ולנחישות מעשית.

ברוח המפעמת באדם ומעוררת אותו לעשייה ערכית יוצאת מגדר הרגיל, ראה הרמב"ם את המדרגה הראשונה של הנבואה: 'תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוקי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך… וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ד'… וזוהי דרגת כל שופטי ישראל… ואמר בשמשון ותצלח עליו רוח ד'… ולפיכך נתעורר משה להרוג את המצרי… ומחמת תוקף כח זה בו, אפילו כאשר פחד וברח כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיוון שראה דבר עושק לא יכול להמנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסבלו…'.[15]

המרחק שלנו מאישי התנ"ך אמנם גדול, ועם זאת, צריכים הדברים לדבר גם אלינו. כל אדם, לפי מעלתו, עשוי להרגיש לפעמים רוח זו, שהיא רוח ה', רוח הקודש.

 נשמה קרועה

למי שקורא את הדברים האישיים של הרב, אין ספק שהתגבשות אישיותו ותודעתו זו של הראי"ה היתה תהליך שהיה כרוך בלבטים ומאבקים קשים ביותר. לכן, לא מפתיע למצוא דברים המבטאים תחושה הפוכה, כמו למשל: 'אני מרגיש בושה לעסוק בסתרי תורה מפני השפלות המורגשת בנפשי'.[16] אין להבין התבטאויות כאלה כהתפרכסות עצמית וכענווה גרידא. באמת יש כאן אופי המתנדנד בין שתי הרגשות קוטביות – הרגשה עצמית גבוהה קוסמית והיסטורית מחד גיסא, ותחושת שפלות עמוקה מאידך גיסא. הרב שעבודת העלאת הניצוצות היתה קרובה אליו ויקרה לו,[17] מפרש את נפילותיו, כמו צדיק חסידי היורד לקליפות על מנת להעלות את הניצוצות מהן.[18]

'מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו ע"י רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו נכלל הכל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו. אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל ילוד אשה. אלא שבהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'יחודים".[19]

כאשר נתקלתי לראשונה בדברים אלו, הם חוללו אצלי מהפכה בנוגע לכל תפיסת הרב. בדרך כלל מקובל להציג את הרב כדמות הרמונית, 'שהכל מסתדר אצלה'. כך נראית דמותו לחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב וכך היא מוצגת על ידם. הרב עצמו, הרגיש אחרת. את הדברים הללו כתב בתגובה לדברי הסופר י"ח ברנר[20] שאמר עליו ש'נפשו קרועה לשנים'! על כך הגיב הרב: יפה אמר!

אני אומר את הדברים כלפי אלה שנושאים את דגל הרב אך מתיימרים להציגו כנטול דיאלקטיות. הרב מציג את עצמו כמי שיש בקרבו קרעים, יש בתוכו שאיפות הפכיות, מלחמה תמידית מתחוללת בקרבו. אחת הטעויות הרווחות בהבנת הראי"ה, היא חוסר ההבחנה בין האידיאל לממשות. לעולם אי אפשר להציג את הממשות, כמימוש שלם של האידיאל. לעולם יהיה מרחק ביניהם. האידיאל של הרב היה לאחות את כל הקרעים, להכליל את כל הדעות על ידי רעיון גדול מהם, ולהגיע לאותה אחדות והרמוניה אליה הוא כה נכסף, אך הוא היה מודע לפער שעדיין קיים במציאות ובתוכו, וחווייתו הקיומית היתה של אדם שנפשו קרועה.

יש נקודה בדברי הרב סולובייצ'יק שמאוד מדברת אלי. הגרי"ד הציג את הדמות הדתית ככזו שיש בה שניות. בנפשו של איש הדת, בניגוד לאיש ההלכה המאוזן והיציב, יש סתירה חריפה בין הרגשתו את שפלותו וקטנותו לבין הכרתו בגדולתו ורוממותו.[21] כך אפיינו את איש הדת גם חוקרים כמו ויליאם ג'ימס וגרשם שלום (שהדגיש את אופיו המאני-דפרסיבי). איש הדת, הינו אישיות קוטבית. מחד גיסא, רוחו בוקעת ועולה עד הרקיע, הוא מגיע לדבקות עצומה, להרגיש זרות מהעולם, ומאידך גיסא, מוּעד הוא לשקוע במלנכוליות.

ההתנדנדות בין הקטבים היא חלק מאישיותו של איש הדת, דווקא בגלל השאיפות המוחלטות שלו. הראי"ה, למרות היותו איש הלכה, היה בעיקר, איש אמונה. הרב עצמו מבחין בין מה שהוא מכנה 'האופי הקבוע' לבין 'האופי המתנדנד'.[22] על אף הדימוי הקבוע וההרמוני של הרב, הוא היה שייך דווקא לסוג השני.[23]

 

נשמה כללית – כלולה מכל גוונין

יחודו של הראי"ה כ'אב', מתגלה כאמור גם בפן נוסף של הכלליות שהינו הגיוון הרב של אישיותו ותורתו והתחדשותו המתמדת. הגיוון, משמעותו למשל, חוסר הסכמתו של הראי"ה להצטמצם בתפיסה או בזרם מסוים.[24]

יפה כתב הרב משה צוריאל: 'ומכאן אמנם גישתו העקרונית של הראי"ה שהיה לפי הז'רגון בעל נשמה כללית'.[25] וכן, 'תכונה בסיסית של הראי"ה היתה יכולתו למצוא את הטוב והחיובי בכל תנועה, פרטית וציבורית'.[26] הרב עצמו פוסק: 'מכל הזרמים הרוחניים השונים שבחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא – במובן הרוחני, המיוחד למשאות נפשם המתרוממת למרומי האֹשר הטהור – מרכז האנושיות. ובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם בבואנו לברר את כח הרוחני של כנסת ישראלי 'הכלה' דכלילא מכל גוונין'.[27]

גם ביחס לדבקות בצדיקים אין הראי"ה חפץ לצמצם לצדיק אחד מסוים. 'הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות… (אבל) אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט לשאוב על ידה אור ד' הטוב'.[28] הרב מ"צ נריה מביא בשם הרב חרל"פ ש'הראי"ה אמר לו שביכולתו ליצור קבוצת חסידים מעריצים סביבו, אך הוא אינו רוצה בכך, כדי להיות קשור עם כל ישראל כולו, ולא להצטמצם לשום חוג מוגבל.[29]

כאמור, יש הנוהגים להציג את הרב כדמות הרמונית וקבועה. אבל הרב לא תפס את עצמו כך. ההתנודדות שלו היתה גם פועל יוצא של נשמתו הכללית שהשתקפה ביחס ואף בהזדהות עם כל אדם, דעה וסגנון. 'מה אעשה אנכי, במה אהיה עסוק? אם עסק תמידי שוה, בלתי מגוון, ראוי לי? או עסק דולג, קופץ, משתנה ומתנודד? על שאלה זו איני צריך פתרון. אי-הכשרתי לעסקנות קבועה, שווה ובלתי מגוונת, היא למעלה מכל ספק. אבל ההתעסקות הנודדת גם-כן אינה שווה לי. כשם שאני מוצא בעצמי אי-הכשרה לקביעות, לחדגוניות, ככה אני מוצא בעצמי ניגוד גמור לפרורים, לשברים, לבלתי-השוואה ובלתי-שיטתיות. מוכרח אני לגזור, שאני הנני חדגוני ברוח ורבגוני בנפש, כלומר – בעל שיטה והשוואה באידיאל, וקולט מכל ונוטה לכל הנגודים – במעשה ובפעל הציורי, כדי להראות שגם במקום הפרוד שוכנת האחדות, ובמקום הנגודים שם שוררת ההשואה, במקום המריבה שם מכון השלום. והיוצא מזה, שבמקום החול שם משכן הקדש ואור אלהים חיים – מלא כל הארץ כבודו. זאת היא שאיפתי ומבחר מאויי'.[30]

רבגוניות זו אינה קלה כלל ועיקר. 'קשה לי מאד לעסוק בעניני הלכה לבד, וכן בעניני אגדה לבד, בעניני נגלה לבד ובעניני נסתר לבד. כמו כן קשה לי לנטות ברעיון בדרך אמונה פשוטה לבד, או בדרך מחקר והגיון לבד, וכן בתכונת ההתבודדות לבד, ובתכונת הרעות והחברותיות לבד כי כל הזרמים שולטים בי, האמונה והחקירה, הלאומיות והמוסר, ההלכה וההגדה, הנגלה והנסתר, הבקורת והשירה, את הכל אני מוכרח לספוג, ומתוך האחדות של המרומים העליונים, אני הולך וצועד לדבקה בד' באמת, ולהעלות את אור קודש של כנסת ישראל, ברעיון ובמעשה, למקור חייה'.[31]

זהו אולי ההבדל בין הראי"ה לרבי נחמן. שניהם טיפוסים מתנדנדים, מקורים ורבגוניים. אך רבי נחמן חווה את ההתנדנדות והפך אותה למטרה. גישתו היא דיאלקטית. את הדבקות שלו הוא שואב דוקא מאותם ניגודים, סתירות וקושיות שהוא מוצא בעצמו. אישיותו של הראי"ה אף היא מתנדנדת, אבל האידיאל שלו הוא להגיע להכללה ואחדות. ניתן לומר ששניהם שואפים להרמוניה אלא שרבי נחמן הולך בדרך דיאלקטית והראי"ה בדרך דיאלוגית.

כמו שרבי נחמן כותב בעצם על עצמו, ותורתו והביוגרפיה שלו, הם בעצם דבר אחד, כך נכון גם ביחס לראי"ה. מה שהוא כותב על הצדיק וכנסת ישראל, הוא כותב על עצמו. ומה שהרב כותב על עצמו, אנו צריכים לאמץ לעצמנו.

אחד מהלקחים המרכזיים שאני לומד מהראי"ה הוא הכרח הצירופים והשילובים שבין עולמות שונים. זה אמור לאפיין את הציונות הדתית. ככלל, איננו צריכים ואיננו יכולים להצטמצם לחוג מסוים, אלא ללמוד ואף להפנים מעולמות התורה, הרבים והמגוונים, כולם.

כאן ניתן להצביע על בעייתיות שישנה אצל תלמידי הרב כמו אצל ממשיכי דרכו של כל 'אב גדול'. גישה שמלכתחילה היתה פריצה, מתמסדת והופכת מהעזה של הבנים, למסורת אבות. זו בעייתה של הציונות הדתית שהופכת לניאו-אורתודוכסיה עם כל החסרונות והפגמים של האורתודוכסיה.

 

הראי"ה – אב ובן

יש באיש הדתי מטבעו מידה של שפלות וענוה קיצונית[32], וחוסר בטחון עצמי, שהיא המאפשרת לו לקלוט את הגוונים כולם. תכונה זו מתוארת בקבלה כתכונתה של המלכות, של כנסת ישראל, 'דלית לה מגרמה כלום' והמקבלת את אורה מהקב"ה.

זוהי מידתו של דוד המלך ע"ה[33], שאינו 'אב', אלא 'בן', אך הוא הינו הרגל הרביעית של המרכבה המאפשרת לא רק את העמידה אלא גם את הפריצה של התשובה והמשיחיות[34]. מידתו היא מידת המלכות, שאינה מקור, אלא זקוקה להשראה, לזרע שינתן בה על ידי בעלה, הקב"ה. דוד מיצג את המלכות שטבעה כאמור, אינו של מקור ואב, אלא של מידת הבנים, החידוש, שבו 'יפה כח הבן מכח האב'.

 

אם נזדקק למושגים הקבליים, והחסידיים – האבות הם הספירות המשפיעות למטה, בעוד הבנים, הם ספירת המלכות המזוהה עם עולם העשייה ועם המשיחיות של דוד המלך. זו הספירה המתחדשת. יש לה כח החידוש וההשתנות, שגם הוא היה אופייני מאוד לראי"ה.[35] מידת המלכות, הינה גם מידתו של הראי"ה בעל הנשמה הכללית – 'הכלולה מכל גוונין'. תכונה זו, של העדר עצמיות מיוחדת, היא המחוללת את הצימאון הכללי, היא המשתקפת בחוסר המנוח ובנטייה הרבגונית. חסרונה הוא יתרונה. תכונה זו של הרב חושפת את מורכבות אישיותו ואת ייחודה של גדולתו. הראי"ה – 'האב הגדול' ראה את עצמו מבחינות רבות כשייך לבנים, כשליח לחלוצים, למעפילים ולפורצים.

באישיותו של הראי"ה התכללו ההפכים. לבו היה לב אבות ולב בנים גם יחד. זו התכללות של הבן, של המשיח, באבות. בבחינה זו הופך המשיח עצמו להיות אב, כשחידושו של המשיח, הופך להיות מקור בעצמו. זוהי מדרגה של לעתיד לבוא בו 'נקבה תסובב גבר',[36] אבחנות אלה ראויות להעמקה והרחבה אך לא ניתן לעשות זאת במסגרת זו.[37]

הראי"ה – רואה האורות

הראי"ה היה מושרש לגמרי במסורת ומכיר ויודע אותה מבפנים ובאופן אינטימי, ויחד עם זאת, אדם בעל תודעה מודרנית. צירוף זה, יצר את דתיותו המיוחדת ואת חוויותיו המיסטיות. שניות זו, בצד כשרון הראיה הרוחנית שלו, הפכה אותו למיסטיקן, וחוללה את גדלותו המיוחדת. כמו כולם, ראה גם הראי"ה שהסיטואציה המיוחדת והבעייתית של המודרנה, סוגרת אמנם את האפשרות שלנו להיות המשך פשוט של הדורות הקודמים, אך הוא גם ראה שהיא פותחת אפשרויות יהודיות ודתיות גדולות הרבה יותר.

תכונתו של הראי"ה היא הראיה הרוחנית. זהו הטעם לכך שמוטיב האור הינו כל כך מרכזי אצלו. הוא מסוגל לראות רעיונות, לראות חוויות וכיו"ב.[38] זוהי בחינת 'חכם בבינה', שממנה הצד המיסטי שבו, כמו גם עוצמת השכנוע שלו. בחינה של 'רואים את הקולות'. העיקר אצלו הוא הכלליות שהיא החכמה. ההכרה השלילית, והביטול שלו, הינם לכלליות ולחכמה, ולא לאין הרמב"מיסטי או החסידי.

החוויה האקזיסטנציאליסטית שלו, עיקרה הוא השלמות עם הדבר, ההזדהות עמו והיכולת לומר אותו בלב שלם. היכולת הזו, מהוה את האישור הפנימי לאמת של הדברים. היא נתפסת כהשראה, אך כהשראה שבאה מבפנים. רוב יצירתו של הרב הינה בהשראה. זו השראה השופעת מה'כתר', ישירות אל היד הכותבת (שהיא בחינת תפארת) או אל הפה המדבר (שהוא בחינת מלכות).

למעלה מן ההשראה נמצאת הראיה. תכונה זו של ראיה היא היכולת לברוא באמצעות הדמיון מציאות, ובכך להפוך את הרעיון לממשות חזיונית. ראיה זו המשוחררת מכבלי היש, הינה חוויה מיסטית, ומכאן האפקט הרגשי העצום שלה. זהו שלב ביניים מקדים ליכולת הבריאה בפועל, שהיא היא מחוז חפץ התעלות הצדיקים.[39] 'אי בעו צדיקי ברו עלמא'.[40]


 

עורך: הרב חיים וידל.

המובא כאן הוא עריכה ראשונית של דברים שכתב הרב שג"ר לקראת שיחת הפתיחה ל'זמן אלול' ושנת הלימודים תשנ"ט בישיבת 'שיח יצחק', ביום ג' באלול ה'תשנ"ח ושל תמלול השיחה עצמה. לא נעשתה עריכה מלאה של הנוסח ולא השוואה ומיצוי מכתבי הרב השונים. כמו כן, ציוני המקורות חלקיים בלבד והם לא נבדקו כראוי. יש לציין שבקובצי המקור יש אריכות דברים גם ביחס לדרכו של הראי"ה בלימוד גמרא. חומר זה יפורסם אי"ה בעתיד במסגרת מתאימה.

 

הערות שוליים:

 

[1] ברכות טז ע"א.

[2] משנה, עדויות פ"ב מ"ט.

[3] בבא בתרא קיט ע"ב; עבודה זרה נג ע"ב.

[4] בראשית רבה פרשה מז, ו.

[5] וראו עוד: חיי מוהר"ן, שיחות השייכים להתורות, מו; וכן שם, מעלת תורתו וספריו הקדושים, לה.

[6] הדברים נאמרו באלול תשנ"ח. ראו לעיל בהערת הפתיחה.

[7] אגרות הראיה א', אגרת קמו, עמ' קפט.

[8] חדריו מהדורה שניה (כל הציטוטים להלן מחיבור זה הם ע"פ מהדורה זו) עמ' קע. וראו עוד את שירו 'לחשי ההויה' בתוך אורות הראיה עמ' נז.

[9] אגרות הראיה ב', אגרת שלה, עמ' ב.

[10] גנזי ראי"ה (מהדורה שניה) ג', השגות על 'אור לישרים', עמ' 80.

[11] ראו למשל בספר כתר שם טוב, הוצאת קה"ת ניו יורק תשנ"ט, בהוספות – תורות ופתגמי הבעש"ט פסקא פא עמ' נז: 'אשרי העם שככה לו – שהככה הוא שלו". ועיי"ש במה שציין המהדיר בהערות.

[12] חדריו עמ' רלד.

[13] חדריו עמ' פב.

[14] רמ"צ נריה, מועדי ראי"ה עמ' רנג-רנד.

[15] מורה נבוכים מהדורת ר"י קאפח, חלק ב' פרק מה, עמ' רסב-רסג.

[16] חדריו עמ' קיא.

[17] שמונה קבצים קובץ ח' קעה, שם, קובץ ב רנט.

[18] שמונה קבצים קובץ א' תשסא; תשלד, שם, קובץ ב' ז; שכג, שם קובץ ג' רמה.

[19] המחשבה הישראלית, לוקט ע"י א' קלמנסון תר"ף, עמ' יג [ע"פ 'פירורים משולחן גבוה', בתוך הקובץ הספרותי יזרעאל, שנערך ע"י אז"ר (הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), יפו תרע"ג].

[20] יוסף חבר [= י"ח ברנר], הפועל הצעיר, גליון 10, אדר תרס"ט עמ' 12. ראו גם: י' בארי, אוהב ישראל בקדושה, ח"א עמ' 58-55.

[21] ראו למשל במאמר 'גאון וענוה', בספרו של הגרי"ד סולוביצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 211 ואילך ובמקומות נוספים.

[22] שמונה קבצים קובץ א' סא [= אורות הקודש ג', עמ' קכו].

[23] חדריו עמ' קיד, וראו גם שם קטו. והשוו גם שם קיא-קיב.

[24] מאמרי הראי"ה ב, על צדק מפלגתיות וכלליות, עמ' תקכב.

[25] אוצרות הראי"ה א', עמ' 76.

[26] אוצרות הראי"ה ב', ביאורים לשיטותיו, שנויי הבנה בביטויי הרב, טו. ענין הסובלנות.

[27] שמונה קבצים קובץ א' כו.

[28] אורות עמ' קמו, ג.

[29] שיחות הראי"ה עמ' שמח-שמט.

[30] חדריו עמ' קל-קלא.

[31] שמונה קבצים קובץ ג', רלג.

[32] ראו חולין פט ע"א: '… ואנכי עפר ואפר – ונחנו מה – ואנכי תולעת ולא איש [חרפת אדם ובזוי עם]'.

[33] אורות הקודש ג', עמ' קיז.

[34] ראו בבא קמא ס ע"ב [ועוד]: 'מלך פורץ גדר'. עבודה זרה ה ע"א: 'דוד … שהקים עולה של תשובה'.

[35] חדריו עמ' קכו: 'ומה היא תשוקתי התדירית, יותר טוב לומר טבעי הקבוע, טבע נפשי ומהלך רעיוני? רק להתחיל מחדש, מבראשית. תמיד הנני עומד אצל ההתחלה. הידיעות הבודדות והמסבכות לא ירחיקוני לעולם מהנקודה הראשית, שהכל תלוי בה'.

[36] ירמיהו לא, כא: 'עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר'.

[37] [הרחבות בעניין יובאו אי"ה במסגרת עריכה מחודשת ומורחבת של תורת הרב שג"ר על הראי"ה. המערכת]

[38] אורות עמ' עח, ל: 'הנני רואה בעיני אור חיי אליהו עולה …'. הלשון 'רואה אני …' מצויה הרבה בכתבי הרב [למשל: שמונה קבצים ג', רנח; ושם רפ] וכך גם הלשון 'אני רואה …' [למשל: שמונה קבצים א' שטו; שם ג' טו] וכך עוד לשונות אחרות המבטאות את העניין.

[39] אדר היקר עמ' לו; מאמרי הראי"ה א', קרבת אלקים עמ' לה; אורות הקודש ג', עמ' לט הרצון הכללי, אות כט ואילך.

[40] סנהדרין סה ע"ב. וראו עוד, אורות הקודש ב', עמ' תקכז, אות יא.

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il