קדושת ניפוץ האלילים

ד"ר רוני קליין

הישראלים רגילים לתוויות ברורות, בעיקר בנושאים דתיים. התרגלנו לחשוב – ואולי אין זו חשיבה כלל? – דרך סטיגמות. כך אנו מבחינים בין "דתיים" ו"חילונים", "חרדים" ו"מסורתיים". סגולתו הראשונה של ספרו החדש של הרב שג"ר היא שהוא ממוטט את ההבחנות הברורות מדי, שאין להן על מה להתבסס.

כשספר דרשות של הרב שג"ר יוצא בהוצאה כ"רסלינג" ופונה לקהל שאינו בהכרח קהל הבית שלו, יש כאן בשורה שבכוחה לנפץ את התוויות. אל מול קהל הקוראים המשוער הזה מדבר רב, אורתודוקסי, ראש ישיבה, ומתוך דבריו אנו קולטים שיח אחר, רגישות אחרת, טון שונה ממה שציפינו לו מאיש הממסד הדתי, לכאורה. שיח, רגישות, טון, המגרים את הסקרנות להמשיך ולקרוא. אכן, בין רבבות הספרים המתפרסמים על נושאים יהודיים אפשר להרגיש כאן רטט של רעננות, של חדשנות, של תעוזה מחשבתית.

אינסופיות הקיום

מדובר לכאורה בקובץ די קלאסי של דרשות המאוגדות בספר זה, דרשות הנשואות על "מועדי ישראל", כפי שתת־הכותרת מודיעה לנו מראש. אך תת־הכותרת מוסיפה: "דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל", וזה כבר פחות קלאסי, פחות מסורתי, ומעיד מלכתחילה על תעוזתו של המחבר. על פי הקטגוריות השגורות, הפוסטמודרניות היא מחשבה עוינת לדת בכלל, ולדת היהודית בפרט.

אנו רגילים לחשוב שההגות הפוסטמודרנית, כאשר היא מפרקת את האמונה במטא־הנרטיבים הגדולים – אותם סיפורי־על – שעליהם התבססה המודרנה, כאשר היא מעמידה בסימן שאלה את ההומניזם המודרני, שצמח בעידן הנאורות, היא מאתגרת, אם לא מטלטלת, את האמונה הדתית.

הפוסטמודרניזם, הנתפס לעיתים כניהיליזם הכופר בכל אמת, בקיומה של האמת בכלל, נראה למאמינים כצעד המרחיק אותנו עוד יותר מהאמונה הדתית. אך לא כך רואה את הדברים הרב שג"ר, המאמץ הלך רוח מסוים מאותו הקשר אינטלקטואלי. וזאת בשני רבדים: ברובד האינטלקטואלי המופשט שלו, וברובד הישראלי, מצב שאנו מכירים אותו כ"פוסט ציונות".

ביחס לרובד הראשון, הוא רואה בפוסטמודרניזם סוג של הזדמנות בשביל היהדות, שכן "קריסת החוקיות והסיפורים" מאפשרת דווקא "משחק של ריבוי אפשרויות" שדרכו "אנו עשויים לראות את האין־סופיות של הקיום", ולהבין שמה שקיים הוא רק "אחת מתוך מלוא האפשרויות הטמונות באין־סוף האלוהי" (31־32).

ברעיון המזכיר במקצת את התיאולוגיה השלילית של הרמב"ם, הרב שג"ר מדבר על הפוסטמודרניזם כתנועה של ניפוץ אלילים, כאשר האלילים הם כעת אותם סיפורי־העל, האידיאולוגיות שצמחו מתוך העולם המודרני. בהיותם "סופיים", הם מסתירים את האינסוף האלוהי. קרי, תכונתו הטובה של הפוסטמודרניזם היא ניפוץ האלילים הכללי שהוא ביצע. המודרנה נשענה על מגוון רחב של אמונות ואידיאולוגיות והפוסטמודרניזם בא לנפצן. במידה זו, הוא יכול להיות לעזר לאמונה היהודית, אשר התאפיינה, מאז אברהם אבינו, בניפוץ האלילים.

הפוסטמודרניזם יכול להיות צעד פורה אם הוא מהווה צעד שלילי, ביקורתי, המכין את השכל לקבלת רעיון הא־ל היחיד במשמעו העמוק. כמובן שהוא אינו חייב להוביל לצעד חיובי זה, אך הרב שג"ר טוען שהוא יכול להוות הזדמנות להזדככות של השכל לקראת תפיסה יותר טהורה של הא־ל. הוא מוצא כאן את ה"ניצוץ" המוביל לאמונה מזוככת. במובן זה הוא אינו עוין לאמונה היהודית, אלא יכול להוות סוג של הכנה המשתפת פעולה עמה.

שלום מתוך ריבוי

אנו נראה את אותו מהלך גם ברובד הישראלי של הפוסטמודרניזם, המכונה פוסט ציונות. בדרשה ליום העצמאות הנקראת "על הדתיות הפוסט ציונית", הרב קורא למעבר מ"ארץ ישראל הציונית של הרב קוק" ל"דמוקרטיה רב תרבותית", "דמוקרטיה הנותנת אפשרות לדיבור" (172־173).

גם כאן, המעבר מחברה חד־גונית, כמו החברה הישראלית הציונית, לחברה רב־גונית, כמו ישראל הפוסט־ציונית, הוא הזדמנות להעמקת האמונה היהודית. גם כאן, הסיבה לכך היא ההתגמשות של התודעה בעידן הפוסטמודרני. זו תודעה המקבלת עובדות ותפיסות שהתודעה המודרנית, הכבולה יותר בשרשראות לוגיות ואידיאולוגיות, לא יכלה לקבל. ריבוי פירושו קבלתו של האחר, אפילו אם אחר זה שונה ממני. יתרה מזאת: ריבוי פירושו שאיני פוסל על הסף אף תפיסה מתוך הנחה מוקדמת שהיא אינה מתאימה ל"אמת" שלי. ריבוי פירושו עודף ביקורתיות ומוכנות לבחון את התפיסות השונות. אולם בניגוד לדעה הרווחת, שעל פיה העידן הפוסטמודרני מוגדר על ידי "יחסיות נעדרת מוחלטות" (174), הרב שג"ר קובע שעידן זה יכול להביא לידי "מוחלטות של יחסיות" (שם).

ההשלכות של תפיסה זו אינן נשארות בגדר תיאוריה מופשטת והרובד הפוליטי שלהן אינו משתמע לשני פנים – מדינת ישראל כ"מדינה רב לאומית" (175), לא פחות. ואכן, בסוף אותה דרשה הרב מדבר על אפשרות של שלום מתוך אותו ריבוי. הוא פונה לציונות הדתית, אותו זרם שאליו הוא משתייך, וקורא לה לאמץ את החידוש הטמון בהנחה הפוסטמודרנית והפוסט־ציונית, חידוש אשר יאפשר לה לקבל את ה"אחר" וכך להוביל לשלום.

מילים אמיצות אלה, שאינן מתיימרות להציג תוכנית פוליטית אלא רק הלך־רוח פוליטי, מייצגות את הטון הכללי של הספר, המתאפיין, כאמור, באומץ מחשבתי ובפתיחות למחשבות חיצוניות. לאור תכונות אלו ניתן לראות שני כיוונים בספר. מצד אחד, עיסוק בסוגיות הקשורות למועדי ישראל על ידי העלאה למודעות של תפיסות פנים־יהודיות – למשל, של רבי נחמן או המהר"ל – שהן לעתים חתרניות לעומת הדעות המקובלות באורתודוקסיה הדתית. מצד שני, התמודדות עם הוגים או סופרים "חיצוניים" לעולם היהודי. בנקודה זו יש להבחין בין הוגים יהודים כמו רוזנצוויג או לוינס, סופרים יהודים־אוניברסליים כמו דרידה וקפקא והוגים הזרים לחלוטין למסורת היהודית, כמו דלז או בדיו.

מימוש החוויה הגלותית

בדרשה לימים הנוראים, הפניה של הרב שג"ר לסופר יהודי־אוניברסלי כמו קפקא מאפשרת מפגש מרתק בין סיפורו הקצר של קפקא "לפני החוק" ובין התפילה היהודית בראש השנה וביום הכיפורים. שהרי כמו גיבורו של קפקא, גם המתפלל היהודי עומד בימים אלה לפני השער, שער השמים, או שער החוק, ומבקש להישפט. אך בניגוד לגיבור הטרגי של קפקא, שלעולם אינו מצליח להיכנס לשער החוק, היהודי שמח בימים אלה מתוך הידיעה שאלוהים לא רק שופט – ובכך הוא מתייחס אליו, נותן לו חשיבות עצומה – אלא גם סולח לו. בהקשר זה, הרב שג"ר כותב ש"המשפט הוא גילוי של קדושה" (183). ואולי בכך הוא מראה גם את העומק הטרגי, המתואר בספריו של קפקא, של היהודי החילוני, העומד מול המערכת המסורתית של המשפט האלוהי, בלי היכולת לקחת בה חלק.

נתח לא מבוטל מהספר עוסק, כאמור, בקריאות פנים־יהודיות. קריאות אלה מרתקות בכך שהן מחלצות את הפן החתרני של המסורת היהודית, הנתפסת לעתים כאפולוגטית. כאן, ללא כל אפולוגטיקה, המחשבה מתמודדת עם הצדדים הקשים של הקיום היהודי, ללא כל נחמה או פיוס שיבואו לרכך את הדברים. ניקח רק דוגמה אחת. בדרשה לימי הסוכות, הנושאת את הכותרת על השארית והגלות, המחבר פונה להגותו של המהר"ל בספרו "נצח ישראל", הגות העוסקת רבות בקשר של עם ישראל וארץ ישראל, וככזו היוותה מחשבה המבשרת את הציונות הדתית.

ואכן, הרב שג"ר מתחיל בהצגה קלאסית של הדיאלקטיקה בין גלות וגאולה אצל המהר"ל. אך במהלך מפתיע הוא בוחר דווקא להדגיש את המגמה הגלותית המשתמעת מדברי המהר"ל, בניגוד למגמה ההפוכה, מגמת הגאולה. הרב שג"ר כותב בהקשר זה ש"מגמתו של המהר"ל משתנה, וכעת הוא מבקש לבסס אפשרות של קיום יהודי בגלות למרות אמונתו היוקדת בהכרחיותה של הגאולה וקיבוץ הגלויות" (72). המהר"ל מבקש לומר ש"מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלוהית שלהם". במילים של הרב שג"ר, "הטבע אינו טבעי לישראל", ומכאן ש"מקומם בכל העולם" ו"המצב האותנטי של היהודי הוא דווקא בגלות, וארץ ישראל אינה שייכת למצב הטבעי הזה" (73).

רעיון זה מחלץ מהמהר"ל את העוקץ הגלותי שלו, את הדגש על הגלות, בלי ההיפוך הטוב שאליו הוא אמור להוביל: הגאולה והחזרה לארץ ישראל. אין בדברים אלה מעין פלפול אינטלקטואלי בלבד. גם כאן הרב שג"ר מזכיר שגישה זו היא "שורשי הגישה החרדית" (74), ואין הוא פוסל גישה זו על הסף. נהפוך הוא: הוא רואה בסוכה אפשרות של מימוש החוויה הגלותית. אכן, על ידי הכניסה לסוכה אנו חיים בארץ ישראל במצב ארעי, מצב הדומה לקיום היהודי בגלות. הסוכה מונעת מהיהודי את ההשתרשות באדמה, שהיא שורש העבודה הזרה מאז קין עובד האדמה.

פרודיה על החוק

אלה הם אותם מאפיינים שהופכים את הספר, בעל ה"לבוש" הקלאסי, למרענן וחדשני כל כך. על כל חג, על כל מועד, הרב שג"ר מחדש חידושים ונותן לנו לקרוא באופן מרענן את הטקסטים העתיקים. כדוגמה נוספת אביא מן הדרשה לכבוד פורים: הרב מחליט להתרכז בשאלה של החוק העולה מן המגילה, שאלה לכאורה שולית בסיפור. הרב מראה כיצד סיפור המגילה הוא גם פרודיה על החוק, על התפיסה הנוקשה של החוק הפוליטי העומדת במוקד השלטון של אחשוורוש. על ידי כך הרב שג"ר פותח לנו צוהר לבסיס האנרכיסטי של העמדה היהודית כלפי החוק, בסיס שניתן לראותו לאור סירובו של מרדכי להשתחוות להמן.

המגילה כולה סובבת פתאום סביב שלטון החוק, וסירובו של מרדכי להיכנע לו. היוצא הוא כי המגילה היא אכן סיפור פרודי ומעורר צחוק, אך מעבר לאותו צחוק, מה שעומד על הפרק הוא דבר רציני ביותר; כוחו של טקסט המגילה טמון בכך שהוא מעורר שאלות רציניות מאוד דווקא מתוך הפרודי. אגב, ההשלכות הפוליטיות של דרשה זו, ב"כאן ועכשיו" של מדינת ישראל, גם הן מרחיקות לכת, כפי שהרב מבהיר לקראת סוף הטקסט. אך כאן אני משאיר לקורא את הסקרנות ללכת ולפתוח את הספר בעצמו.

לסיכום, ספרו של הרב שג"ר מביא עמו התחדשות מרעננת במדף הספרים המאובק של מחשבת ישראל. הרב מדבר בפתיחות על מועדי ישראל מתוך התמודדות עם הגות שונה לחלוטין, המאתגרת, ולעיתים מטלטלת, את המורשת שלו. מעבר לאותה התמודדות, הספר רווי במפגשים מרתקים בין הגות יהודית והגות וספרות חיצונית, מפגשים המחדשים את התפיסות, המקובעות לעתים, על אודות מועדי ישראל.

רבנים מסוגו של הרב שג"ר הם תמיד בגדר מיעוט יקר, והם חסרים לנו, שכן הם קובעים מחדש את גבולותיו של השיח הדתי בישראל ומראים ששיח זה אינו נידון להסתגרות ולעמדה מתגוננת כלפי ה"חוץ". הרב שג"ר מבצע כאן שני צעדים חשובים: מצד אחד הוא אינו מפחד מהמפגש עם ה"חיצוני", האחר, שהרי מפגש זה רק מחזק ומעמיק את אמונתו, כפי שראינו. הצעד השני, שלא נופל בחשיבותו מהראשון, טמון ביכולתו לחלץ מן הספרות היהודית הקלאסית – מן הפנימי, "האינטימי" או "הביתי", כפי שקורא לו הרב שג"ר – את הנועז והחדשני ביותר.


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il