חורבן הבית והתחדשות הנשמות

שיעור לימי בין המצרים

א. חורבן הבית מתחיל בלידה

אחת הטראומות העוברות על האדם בימי חייו, טראומה שאינה חד-פעמית וזמנית אלא הולכת ונמשכת, היא הטראומה של חורבן הבית.

טראומה זו, מלמדים פסיכולוגים שונים, מתחילה כבר בלידה. עצם האקט של יציאת התינוק מרחם אמו, מהווה עבורו חוויה טראומטית, שמותירה צלקות בנפש האדם לאורך כל חייו. שכן הרחם הוא ביתו הראשון של האדם ועד שהתרגל אליו הנה הוא נאלץ לעזוב ולנטוש אותו.

לאחר השהות ברחם, שהות בה התינוק הוא חלק מאמו, 'עובר ירך אמו',[1] הילדות מהווה עבורו בית – בית ראשון ויסודי המלווה אותו כל ימיו. הילדות, גם אם לא תמיד היא מאושרת, סוככת על האדם ומעניקה לו חסות: חסות הבית, חסות ההורים. החסות הזו היא מצב הווייתי ותודעתי שונה ממצב התודעה בבגרות, וזהו הדבר שמושך אותנו שוב ושוב אל הילדות, אל ההבל הייחודי של 'תינוקות של בית רבן'.[2] בתקופה זו חיינו באחדות עם העולם, עם ההוויה, עם המשפחה; אחדות שאיננו יכולים להשיג אותה ולחזור אליה לאחר מכן וכל שנותר הוא להתגעגע אליה ולהתמלא כלפיה ערגה.

הבגרות כרוכה בניתוק. דרך העולם היא שבשלב מסוים עוזב הנער את ביתו, מתחתן, הוריו מזדקנים ולבסוף הולכים לעולמם. זמן מה עוד נשמרת בבית רוח האב, נוכחותו לא נמחקת במחי יד, אך אט אט עשבי הזמן עולים בקירות הבית וגם בקירות הזכרון עד שהוא נחרב ונמחק.

זהו חטאו של אדם הראשון. לא 'חטא' לתיאבון או פגם בהוויה כפי שאנו מזהים את מושג ה'חטא' בעולמנו, אלא חטא כבקשת עצמאות, כנפרדות מהמקור ומהשלמות האלוהית, כשבירה של שלמות קיימת והליכה לכיוון אחר. ואכן, בעקבות החטא זכה אדם הראשון בחירות, התבגר ויצא מהבית, אך יחד עם היציאה הוא גם איבד את גן העדן, את הביתיות. מכאן ואילך הוא לא יוכל לחזור אליו יותר. זהו 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' (בראשית ג, כד) שאינה ניתנת למעבר.

חורבן הבית במובן האישי, וגם הקוסמי, מלווה את האדם תקופה ארוכה. יצא לי לאחרונה לשוחח עם שני אנשים שהוריהם הלכו לעולמם. מעֵבר לתחושת הכאב על כך שאדם אהוב וקרוב הלך לעולמו, הדברים שעלו היו סביב הצער על הסתלקות ה'בית'. גם לאדם מבוגר שלוקח אחריות על חייו וחי אותם בעצמאות מלאה, יש בית שהוא יכול לבוא אליו; מקום במציאות שבו הוא עוד מרגיש 'בית', שבו הוא מריח 'בית'. כאשר ה'בית' הזה מסתלק, הדבר גורם לתוספת כאב על כאב, למרות שכך היא דרכו של עולם.

חורבן הבית הִנו טראומה המותירה צלקת בלתי נמחית באישיותו של האדם. מעתה, חייו יעברו עליו תוך התמודדות עם אותה צלקת. חל שינוי בחייו, הדברים לעולם לא יהיו כפי שהיו והכיסופים לילדות ילוו אותו כל ימי חייו: לחסוּת המגוננת של האם, למבט האב ואפילו לקונפליקטים שהיו ביניהם. אכן, בשלב הראשון עדיין קיימת נוכחות, כפי שכתוב בספרי קבלה, הנפטר אינו מסתלק לגמרי לעולמו. יש לו עוד נוכחות, אבל בהדרגה החוטים נפרמים, והבית – כשארית הביתיות – הולך ונעלם. רק לצדיקים יחידי סגולה יש נוכחות שנמשכת והולכת.[3]

 ב. חורבן הביתיות היהודית

המקובלים הסבירו כי חורבן הבית, בית המקדש, הוא למעשה חורבן הביתיות. זהו המובן של האבלות שאותה נושא האדם כל ימי חייו. אמנם האדם אינו אמור להתמכר לאבלות, אבל ישנו סוג של יגון על חורבן הביתיות שעומד בתשתית של כל אחד מאתנו. כך גם לגבי הגלות. הגלות היא גלות לאומית, אבל גם גלות אישית-קוסמית, שבה האדם נותר בבדידותו.

למי חרב הבית? ליהודי חרב הבית והוא יצא לנדודי הגלות. אולם לא רק ביתו של היהודי חרב, גם ביתה של השכינה נחרב; השכינה גם היא מגורשת עקב פשעי ישראל וגם היא יצאה לנדודים. חורבן הבית גורר אפוא את גירושה של האם-השכינה בידי האב-הקב"ה ופירוק הבית כולו.

בהקדמה לתיקוני הזוהר נאמר אף יותר. לא רק שנטלו החומות המגוננות של האם-השכינה והיא מגורשת מביתה ויוצאת לגלות, אלא אף האב-הקב"ה, הולך בעקבותיה: '"כן איש נודד ממקומו" (משלי כז) – דא קודשא בריך הוא'.[4] זהו חוסר היכולת לחיות בסיטואציה של 'פנים בפנים',[5] של אחדות במובן העמוק של המילה. זהו המצב של 'הסתר פנים'. הזוגיות נפגעת, האחר אינו מקבל אותי, ואני איני נפתח לקבלתו אותי, לאמון שהוא מקרין אלי. הקב"ה החריב אף את ביתו שלו והנה הוא הולך עם כנסת ישראל לגלותה. כביכול חזר הבורא יתברך למצב הבדידות והסתר הפנים שלפני הבריאה. אם כן, הבית כולו מתפורר.

האב מסתכל על בניו והוא רואה שבניו פשעו בו. הילדים גדלו והם אינם מקבלים אותו. הוא מצדו מרגיש שהם בגדו בו, שהם נהפכו לו לזרים. הם אינם הולכים בדרך שבה הוא רוצה שילכו. בביתו שלו הוא אינו מרגיש בבית. אך הדבר התרחש גם באשמתו, משום שהוא לא קיבל את האם, הוא לא היה דמות אב לילדיו והיה מסוגר בקריירה המתפתחת שלו. הוא לא תִקשר עם המשפחה. אלא שהכואב מכל כאן הוא שהאב אינו מודע לאשמתו, אינו מסוגל להודות בה, ואת חמת זעמו הוא שופך על האם. הוא בא בטענות כלפיה. מבחינתו, היא האשמה בכך שהילדים הפכו לו לזרים. כתוצאה מכך, הם מתגרשים. זוהי תופעה אנושית מצויה. כל זמן שהילדים קטנים, יש משהו שמדביק את בני הזוג זה לזו וזו לזה. אבל כאשר הילדים גדלים, הדבק נעלם, הביתיות מתפוגגת והזוג נפרד.

לאחר שהאב מגרש את הבנים, מתגלה לו פתאום הקשר הסמוי שיש בינו לבינם, והוא הולך בעקבותיהם לגלות. זה הצד הטרגי שבכל העניין. האב יכול לזרוק את ילדיו, אבל פתאום הוא מרגיש באהבתו העזה כלפיהם, ושוב אינו יכול להיפרד מהם. כל שנותר לו הוא להיות עמם בצרתם.

ג. גלות הצדיק והתורה כבית

לא רק הקב"ה ושכינתיה נודדים ממקומם ויוצאים לגלות, אלא גם הצדיק, הייצוג של הקב"ה ושכינתיה בהוויה האנושית. וכך עוד נאמר שם בתיקוני הזוהר: '"כן איש נודד ממקומו" (משלי כז) מאן דאיהו איש! צדיק, דאזל נע ונד מאתריה … דהכי אוקמוהו רבנן בזמנא דאתחרב בי מקדשא גזר על בתי הצדיקים דיחרבו, דאזלין כל חד נודד ממקומו דדיו לעבד למהוי כרביה.'[6] כעין זאת מצינו בגמרא האומרת כי מאז חורבן בית המקדש נגזר חורבן על בתי הצדיקים: 'אמר רבי יוחנן, מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לְשַׁמָּה יהיו גדֹלים וטובים מאין יושב" (ישעיהו ה)'.[7] הצדיק נידון לגלות בעולם הזה, למצב של חוסר מנוח, לחורבן ביתו שלו, שהרי 'דיו לעבד להיות כרבו',[8] כשם שלרב (הקב"ה) אין מקום בשל חורבן ביתו, כך לעבד (הצדיק) המזוהה כל-כך עם האדון אין מקום ומנוחה בזה העולם. זהו פִּשרה של האבלות ושל טראומת שלושת השבועות הללו של ימי החורבן – דיו לאדם להיות כרבו ולחוש את טראומת החורבן בשגרת החיים. אכן לכל אדם יש בית, מקום כזה או אחר להניח בו את ראשו בלילה, אבל בצד מסוים לאף אחד אין בית. המציאות שלנו בעולם היא מציאות של נדודים, מציאות מחולנת של חורבן ותחושה עמוקה של עזובה ואבלות.

אכן, בית הקדושה, הבית של הקב"ה, הסתלק מהעולם הפיזי עם חורבן בית המקדש, אבל ישנו מקום שבו עדיין אני יכול לחוש עצמי בבית. זה המקום שבו נאמרים דברי תורה. התורה – או בלשון המודרנית – הטקסט, היא ביתו של היהודי. זו איננה מטאפורה. יש חלל פיזי בו אנו נמצאים, ויש חלל תודעתי, שבו אנו, היהודים, מרגישים מוגנים תחת כנפי הציפור, האם, החלל הזה הוא התורה.[9]

ואכן, מלמד אותנו בעל תיקוני הזוהר, גם במצב הגלות, יש עדיין בית והוא – בית שאומרים בו דברי תורה. כך נאמר סביב דרשה על מצוות שילוח הקן:

כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף תחרב, ואלין דנשמעין דברי תורה בהון אתקריאו ביצים, אפרוחים, בנים. ביצים מארי מקרא אפרוחים מארי משנה בנים מארי קבלה ועלייהו אתמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח" מנייהו. אבל על מארי קבלה אתמר "לא תקח האם על הבנים" […] ואלין עבדין לה דירה, ולקודשא בריך הוא, ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת.[10]

בבית שנשמעים בו דברי תורה שורה קיום שמעבר לחורבן. התורה היא למעשה מצב הביתיות שנותר לנו. זוהי תחושה חזקה אצל כל לומד תורה, שהוא בורח לתורה. מבלבלים לו את הראש, יש לו טרדות, אבל מחוז המנוחה שלו הוא התורה.

בתיקוני הזוהר מודגש כי מבעלי הנגלה אכן האם משולחת, אולם מבעלי הנסתר האם אינה משולחת. הללו הם אלו שעושים דירה לשכינה, בית לקב"ה והם המלווים את האם בכל תלאותיה ונדודיה.

מהי הגלות עליה מדבר כאן בעל התיקונים? מדובר פה על גלות קוסמית, מצב שבו העולם כולו איבד את הביתיות שלו, את האפשרות לביתיות, ומתוך הזדהות עמוקה עם השכינה, גם הצדיק הולך אחר השכינה. המקום היחיד בו יכול הצדיק למצוא ביתיות הוא התורה, או ליתר דיוק, הקבלה, ואם תרצו – החסידות. רק שם הוא חש עדיין חלק, רק שם הוא עדיין חוסה בביתיות מלאת הרוך של האם.

ד. זכר לחורבן

בשלב מסוים בן עוזב את בית הוריו, למרות שפיזית הוא יכול להישאר שם, וההורים גם מציעים לו שיישאר, אך נפשית הוא כבר אינו יכול להישאר שם. הילדים חשים ובצדק, שעצם התלות בהורים ובביתם פוגעת בעצמאות שלהם, אפילו אם ההורים נותנים להם בעין יפה. ויחד עם זאת, יש כאן אלמנט של אבלות. הבן שכר דירה עם חברים אך בסופו של דבר – דירה עם חברים איננה בית ועצמאותו החדשה כרוכה בחורבן ביתו הישן.

חז"ל גזרו שאדם המסייד בית יותיר שטח של אמה על אמה שאינו מסייד,[11] וכן גזרו שלא ימלא פיו שחוק בעולם הזה.[12] אני מרגיש שההלכות הללו משקפות משהו מאוד עמוק. איננו יכולים לחיות את האבל במלוא עוזו, כמו הפרושים שלא רצו לאכול בשר ולשתות יין אחר החורבן.[13] הם רצו לעצור את העולם, להימנע מהכל, לפרוש. דבר כזה עלול לקרות גם בחיים האישיים, אדם עוצר את העולם ואינו מסוגל לעשות שום דבר. אבל כמו שאמר רבי יהושע לאותם פרושים: החיים צריכים להימשך; אין צורך ולא ראוי להתמכר לאבלות ולהפוך אותה למשהו משתק.[14]

אך יחד עם האמירה שהחיים צריכים להמשך, תמיד יש משהו פנימי שמבקש לעצור. כמו אותה אלמנה, שחייה נגמרו והיא חיה כעת רק על הזיכרונות. היא בקשר עם הילדים, כמו שבעלה רצה שיהיה, אבל שלמות כבר לא תהיה. המצב תמיד יישאר פגום. עם ישראל, בדומה לה, אינו חי על ההווה. היציאה לגלות היא במידה מסוימת יציאה אל מרחב הזיכרונות, אל מה שהיה פעם. כך, ההיסטוריה של עם ישראל קפאה עם החורבן, אין נשמות חדשות ואין חידושי תורה, החיים כולם מתנהלים בעבר, בזכרון ובגעגוע נמשך לאשר היה בזמן הבית – 'בנה ביתך כבתחלה וכונן מקדשך על מכונו. והראנו בבנינו ושמחנו בתקונו. והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם'[15] המגע העז של החיים הרוחשים כעת, בהווה, ברגע הזה, הסתיים עם פרידת השכינה מקוב"ה.

גם אם אדם זכה ובנה לו בית הרי שישנה מהות פגומה, מהות לא גמורה בפינה מסוימת בחייו, בפינת ביתו הלא מסויד. זהו עניין מהותי. זהו ההבדל בין דבר שלם ומושלם לדבר שיש בו סדק. אפשר לתת לזה דוגמה מוחשית. ההבדל בין מכונית שנמצאת אצל היבואן במחסן, לבין מכונית שהורידו ממנה את הצלופן ונמסרה לקונה, וכבר יש פער משמעותי במחירה. הדבר נובע מהתחושה שהחדש הוא גם שלם. מחורבן הבית ואילך, התחושה של היהודי היא שאין שלמות בעולם. מהחורבן ואילך ישנו פגם מהותי במציאות, פגם שממחיש את האבלות העמוקה.

 ה. איבוד התשוקה, הרווקות וגאולת הזוגיות

מצב החורבן הוא דרמטי עוד יותר מכל שתואר עד כאן. החורבן גורם גם לאיבוד התשוקה, לאיבוד ההשראה; 'מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה'.[16] כל עוד היה הבית, לא היה פער בין התשוקה לבין התיקון, אך לאחר החורבן, התשוקה מופיעה דרך הכאוס וההפרעה, ונפער פער בין אֶרוס לתרבות.

במקום אחר בתיקוני הזוהר[17] מתואר החורבן כהתייבשות של הנהר. הנהר מסמל שפע ותשוקה והנה נוצר מצב שבו העולם מתייבש, התשוקה והחיוניות נעלמות וניתן אף לומר שהמיניות, החושניות והאֶרוס נעלמים. גם לימוד התורה הופך להיות יבש, האֶרוס של החכמה והקדושה הממשית נחלש ונעלם לאחר החורבן.

החורבן, מחזיר למעשה, את הקב"ה למצב של 'רווקות', שהינה היות בתוך עצמו, חזרה לעקרון העונג חסר המלאות, להוויה שאינה שלמה אלא נותרת בחסרונה. זהו המצב שלפני הבריאה. רווק אינו רק מי שלא מצא לו אישה, אלא חיות החיה רק את עצמה, לפעמים באופן אינטנסיבי, אבל כזו שאינה יכולה לפרוץ מעצמה, שכן כל פניה לזולת, נחשבת כמניעת הפנימיות והחצנתה. בדומה, לפני בריאת העולם היה הקב"ה א-ל נסתר, משמעותו של הקב"ה הייתה אך ורק מתוך עצמו.

אכן, הבדידות של הרווק יכולה גם להיחשב כשמירת האינטימיות שלו, אולם בשלב מסוים היא הופכת לכלא, למועקה, היא מכניסה אותו למצרים. היכולת לחרוג מהבדידות שלו, היציאה החוצה, היא הגאולה האמיתית. זהו היחס שבין איש לאישה: איני נמצא בשביל עצמי, אלא יש לי בית.

אצל חז"ל נתפסת האישה כבית.[18] היכולת של האישה היא לקבל את האיש והדבר נדרש להיות הדדי גם מצד האיש. זה שמישהו מקבל אותי, שמישהו נותן לי אישור, זוהי הגאולה. הקב"ה הוצרך למצוא אישור למציאותו מנקודת מבט שהיא חיצונית לו, ולכן ברא את העולם, בחינה של 'אין מלך בלא עם',[19] וכך התהליך גם בין איש לאישה: הזולת נותן לי אישור על עצם קיומי. כאשר נוצרים יחסים אמיתיים ונכונים בין איש לאשה, הסובייקטיביות הלכודה בתוך עצמה, ואינה יכולה לחרוג מעצמה, מצליחה להיחלץ ממצבה באמצעות האישור שהיא מקבלת מהאחר.

 ו. חידוש הנשמות, חידוש התורה: עיון בדברי האריז"ל והגר"א

כאמור לעיל, החורבן מתואר כהתייבשות של הנהר והשפע. נעיין מעט בדברי האריז"ל המבהירים, בשפתו שלו, את משמעותו של ייבוש זה:

על ידי זווג חכמה ובינה מתהוין מלאכים ורוחין קדישין. ומתהוין נשמות המלאכים העליונים ואין כונתינו נשמות ממש כי אם חיותם והוא האור השופע בהם להחיותם וכמו שאמרו 'ואתה מחיה את כולם' (נחמיה ט) – מחיה לכולם. וזה תמידי … ולפיכך לא מתפרשן לעלמין כי הם צריכים לתת מחיה ומזון לעליונים לעולם ועד ולהיות מלאכים חדשים לבקרים. האמנם זווג תפארת ומלכות להיות נשמות לתחתונים, וזה לפרקים ולעתים מזומנים.[20]

בעולם מצוי צד קבוע של חיות וחיוניות, של משמעותיות, של עונג הנותן לאדם את יכולתו להתקיים אפילו במצבים של יובש וצמא. זהו השורש של זיווג ספירות חכמה-אבא ובינה-אמא המוליד את נשמות המלאכים. במקביל לזיווג העליון, יש זיווג תחתון יותר המתרחש אך לפרקים; זהו הזיווג של הספירות התחתונות תפארת-קוב"ה ומלכות-שכינתיה. זיווג זה הוא המוליד את נשמות בני האדם, ומבחינה זו מעלת זיווג זה גבוהה אפילו מזיווג החכמה והבינה המוליד את נשמות המלאכים חדשות לבקרים. שכן דווקא מהזיווג התחתון, המתרחש לפרקים ומתוך בחירה חופשית ורצון, מגיעות ונוצרות נשמות בני האדם, ולא מהזיווג העליון הקבוע והמוכרח.

האריז"ל מדבר על שני סוגים של קשר שכדי להבהירם אזדקק לשני מונחים ביחס לדמות האשה ומקומה במערך המשפחתי – מפגש עם אם ומפגש עם רעיה. לדידו של האריז"ל הרי שהחיות האלוקית הקבועה היא האשה כאמא. זו המציאות שאינה מאיימת; מצב שקיים תמיד ונותן את הקיום לעולם, גם לאחר החורבן. זהו זיווג מכני שאינו תוצאה של תשוקה אלא של הרגל ונורמה חברתית, אך לולא מצב זה, היה העולם נעלם. החסרון בזיווג במצבו העליון נובע מכך שדמות האב נעלמה, ובסיטואציה מעין זו אין אפשרות לזיווג קוב"ה ושכינתיה, זעיר-אנפין ונוקביה.

המצב הקבוע, החיות והשפע הקבועים, הם מקומם של ספירות החכמה והבינה, שמתוכן נולדים המלאכים, הכוחות הרוחניים הקבועים בעולם. אך לעומת המצב הנצחי של ספירות החכמה והבינה מצויה גם המציאות האנושית, האשה כרעיה, שאכן מבחינה אחת נחשב נמוכה יותר, אך מבחינה אחרת, דווקא היא יוצרת את הנשמה האנושית שבה הכח האלוקי מופיע. המצב הזה, של זיווג קוב"ה ושכינתיה, של גילוי השפע והתשוקה בעצם הקיום האנושי, הוא שנעלם עם החורבן. בשל כך, הנשמות המופיעות ומתגלות בעולם לאחר החורבן אינן עוד נשמות חדשות אלא נשמות ישנות, צירופי נשמות שכבר היו והופיעו זה מכבר במהלך ההיסטוריה ובעומקן הן נטולות מבט ואמירה חדשה ואינן אלא מִחזור של העבר בוורסיות שונות.[21]

כנגד הקינה של האריז"ל על חוסר ההתחדשות בעולם הנשמות, מקונן הגר"א על חוסר ההתחדשות בתורה, שהיא לדידו הסיסמוגרף הנאמן לזרמי המעמקים הזורמים בהוויה. לדבריו, אין יותר חידושים מהותיים בשל החסרון בנשמות חדשות, וכל שנותר הוא רק ללקט את הכתוב זה מכבר בספרי הראשונים. כך כתב הגר"א:

שעתה אין אנו מקבלין שום דבר חדש בתורה, כמו בזמן בית המקדש, אלא מה שאנו מוצאין כתוב בספרי הראשונים, ובזמן בית המקדש היו משקים לתורה.[22]

לחדש בתורה, זה לא לחדש 'חידוש', שהוא בעצם צירוף או להטוטנות של אלמנטים קודמים וקיימים, אלא זאת התחדשות של התורה. בזמן הגלות הצמחים הם בחינת ספיחים, שגדלים מזרעים שכבר מצויים בקרקע, אך אינם זרעים חדשים. הצד המיסטי, הפנימי, ההשראתי, נעלם מהתורה, ואי-אפשר לחדש בה. כל שנותר הוא רק לשחק ולתמרן באלמנטים הקיימים זה מכבר.

אם כן, החורבן – לפי הגר"א – הוא בעיקרו, חורבן התורה, גלות התורה; זהו חלק מהחורבן שנתפס כחורבן מטאפיזי, קוסמי. בזמן הגלות אין הצדיק שיחדש חידושים, כפי שהיה בזמן התנאים והאמוראים, ואין נשמות חדשות; העולם יבש כיוון שההפריה האלוקית הסתלקה ממנו. הגאולה היא אפוא לדעת האריז"ל חידוש הנשמות, ולדעת הגר"א חידוש התורה, והדברים כרוכים האחד במשנהו: כאשר יש הופעה של נשמה חדשה באמת היא מגלה תורה חדשה – היא משקה לתורה, כדברי הגר"א.

 ז. נשמות חדשות

הראי"ה קוק סימן לנו את החזרה לארץ כסיום הגלות. סימון זה מעניק את האפשרות להעזות תורתיות חזקות יותר, ואני מאמין שאולי הדבר נותן גם את האפשרות לצמיחת נשמות חדשות. חז"ל אמרו כי 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף'[23] – הנשמות הישנות יתכלו ותחתן תופענה נשמות חדשות. היום יש חידושים; חבר'ה עם כל מיני צרופים. ישנם אנשים שאיני מבין אותם. אם מחברים את התוכנה שלהם למחשב שלי, זה עושה קצר במחשב. אולי אלו הנשמות החדשות. נקוה שהנשמות הללו יגרמו ויסייעו שהנהר ימשיך לזרום, שהתשוקה תחזור, ושהזיווג בעולמות וחידושי התורה יהיו פוריים ומלאי חידוש, וממילא, האב יחזיר את האם לבית, יבנהו מחדש, והבנים ימצאו גם הם מקום ומנוחה ראויה בעולם.[24]

 


* עריכה: אלחנן ניר, על פי קובץ של הרב מימי בין המצרים תשס"ג ועל פי תמלול שיעור שהתקיים בישיבת 'שיח יצחק' בימי בין המצרים באותה שנה.

השלמה לדברים מצויה במאמר 'כצפור נודדת מקינה' שנכתב בימי ההתנתקות, ערב תשעה באב תשס"ה ופורסם ב'הצופה', גליון ה' באלול תשס"ה [פורסם שוב בקובץ מבחר מאמריו של הרב שג"ר נהלך ברג"ש, ערך: זוהר מאור, אלון שבות תש"ע, עמ' 336-333]. הוא עוסק בחורבן של אותם ימים ונוגע בחלק מתחושות היסוד הנדונות כאן.

 

[1] נזיר נא ע"א

[2] שבת קיט ע"ב: 'אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן'.

[3] דברים מפורטים יותר בעניין זה אמר הרב שג"ר בהתוועדות י"ט כסלו תשס"ז. ראו 'ועמך כולם צדיקים', בתוך נהלך ברג"ש (שם), עמ' 365-353. ובפרט בעמ' 357: 'זה באמת אחד הפלאים הגדולים, שגם כשאותו צדיק מסתלק לעולמו, האור שלו עדיין נמצא. אין בעולם מציאות של אור בלי גוף, בלי כלי, בלי לבוש…'. וכן שם בעמ' 359: 'הייתי אומר, שיש צדיקים שיש להם עוד נוכחות בעולם הזה; ויש צדיקים שאחרי שהם נפטרו, או קצת אחרי שנפטרו – נעלמו מהעולם, אין להם עוד נוכחות. אדמו"ר הזקן (מחב"ד), ודאי שיש לו נוכחות מאוד חזקה, מאוד ממשית…'.

[4] הקדמת תיקוני הזוהר א, ב.

[6] תרגום: 'כן איש נודד ממקומו' מי שהוא איש! זהו הצדיק שהולך, נע ונד ממקומו. שכך העמידו החכמים, בזמן שנחרב בית המקדש גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, וכן נגזר שכל אחד נודד ממקומו, שכן די לו לעבד להיות כרבו.

[7] ברכות נח ע"ב.

[8] ברכות שם.

[9] בגמרא (שבת קיח, ב) נאמר כי 'כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג'. מה מבטאת אמירה זו? – ישנה הויה אינטימית, פמיליארית, והדבר מצוי במיוחד אצל חסידים המתפקדים כקבוצה, בה בונים יחד חברות וירטואלית, אבל דווקא במציאות הוירטואלית הזו מורגשת המוגנות אפילו מפני חבלי המשיח.

[10] תרגום: כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף נחרב, ואותם שנשמעים בהם דברי תורה נקראים ביצים, אפרוחים ובנים. ביצים – בעלי מקרא, אפרוחים – בעלי משנה, בנים – בעלי קבלה, ועל כך נאמר 'והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח' מהם,. אבל על בעלי הקבלה נאמר 'לא תקח האם על הבנים' … ואותם עושים לה ולקב"ה דירה ופורחים עמה בכל מקום שהיא פורחת [אליו].

[11] בבא בתרא ס ע"ב.

[12] ברכות לא ע"א.

[13] בבא בתרא, שם.

[14] 'שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה'. עיינו בבבא בתרא שם.

[15] מתוך תפילת מוסף לשלש רגלים.

[16] סנהדרין עה ע"א.

[17] תיקוני הזוהר, תיקון ארבעים וארבעה, דף פב, א.

[18] '"וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז) ביתו – זו אשתו' (משנה יומא א, א), ועוד.

[19] ראו: כתר שם טוב, חלק א, פסקה יט.

[20] שער מאמרי רשב"י, סג, ב.

[21] נשמה חדשה היא נשמה שעדיין לא הופיעה מעולם במציאות. דוגמא לדבר חדש – החסידות. החסידות אינה עוד וריאציה או שיטה ללימוד התורה, אלא היא סוג חדש של דתיות. לא רק הכלי התחדש אלא נוצר תוכן ודתיות מסוג חדש; ניתן איפה להתייחס לבעש"ט כאל נשמה חדשה. הדברים נכונים גם בעולם המדעי: איינשטיין איננו רק תוספת על ניוטון, אלא הוא כבר מהווה סיפור אחר וחדש לגמרי. המהפכה המדעית יצרה כלים חדשים הממשיכים גם אורות חדשים.

במאמרו 'ועמך כולם צדיקים', נהלך ברג"ש, שם, עמ' 353, מפרט הרב שג"ר עוד ביחס לצירופים החדשים ומונה את האדמו"ר הזקן מחב"ד, כבעל נשמה חדשה: 'כל מה שהחסידות עושה זה לזווג זיווגים ולצרף צירופים. אדמו"ר הזקן, אומרים בחב"ד, היה נשמה חדשה, צירופים חדשים, נשמה שלא היה כמוה בעולם.'

[22] ליקוטים בתיקוני הזוהר, ה, ב.

[23] יבמות סב, א.

[24] דברים אלה נאמרו בימי בין המצרים תשס"ג. הרב שג"ר חזר ואמר אותם ביתר חדות בהתוועדות האחרונה שערך, בי"ט בכסלו תשס"ז, שבועות אחדים לפני שנודע על מחלתו: 'אני באמת חושב שהיום יש הרבה נשמות חדשות. יש היום חבר'ה, אתה פוגש אותם, כל מיני צירופים חדשים, "לא שערום אבותינו". זה לא הבדל רק בתוכנה, ההבדל הוא בג'וקים עצמם. הג'וקים כבר לא עולים על המסך שלי, אני לא יודע בכלל איך לתפוס את זה. באמת היום רואים נשמות חדשות בעולם הדתי. אני באמת חושב שזה אחד הסימנים לביאת המשיח; כתוב שבזמן הגלות אין נשמות חדשות, הכל מחזור של החומרים הישנים. זה כמו שאנחנו בתחושה: אתה פוגש מישהו, מיד אתה אומר "כבר פגשתי את הטיפוס הזה", וריאציה של מישהו שכבר פגשת. מישהו פעם טען שיש שלושים ושישה טיפוסים, וכל אחד אתה יכול לקטלג. זה נכון, באופן כללי אתה מזהה מיד, פני שור, פני אריה […] לעתים מאוד נדירות אתה פתאום פוגש צרוף חדש ממש, אתה מופתע, ברגע הראשון אתה לא יודע איך לקלוט את הצירוף הזה, והיום, ברוך ה', יש כל מיני צרופים חדשים, באמת אני מרגיש את זה. אם נדבר בלשון משיחית, שהרבי [מליובאוויטש] היה אוהב לדבר בה, זה אחד מסממני הגאולה. בעולם הדתי, אם אני משווה את זה לדור שלי, הדמויות היו משעממות, בנאליות, כולם אותו דבר; כיום, ברוך ה', יש באמת חידושים, במובן המקורי והעמוק ביותר של המילה.' נהלך ברג"ש, שם, עמ' 363-362.

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il