ניגון חדש בעולם התשובה

ד"ר סמדר שרלו

מקום שארבע אמות הקיום היהודי קיימות ללא עוררין, שם לא קיימת פילוסופיה יהודית (פרנץ רוזנצוייג).

ארון הספרים היהודי מתגוון ומשתנה תוך כדי הדיאלוג שבין תמורות תרבותיות והיסטוריות ובין הטקסט. טקסטים עולים ויורדים, מוכתרים בכתר או מונחים בקרן זווית. הניגון העולה מן הספרים משתנה, צלילים מתחדשים, אחרים מושתקים או מתפרשים מחדש, משקלם היחסי משתנה, וגם אופני השילוב בין הצלילים מתחלפים.

המדרש הציוני של הטקסט הבליט את מקומה של גאולה בדרך הטבע ו"קמעא קמעא" על פני גאולה ניסית (כפי שהראה א' רביצקי בספרו "הקץ המגולה ומדינת היהודים"). מלאכת הברירה והדרישה של המקורות הפיחה חיים באמרות שהצטרפו לשירת התחייה והותירה בצל אמרות שלא עלו עמה בקנה אחד, והתפרשו עתה כפרייה המצער של הגלות.

דרישתם של המקורות מחדש לא נעצרה בשאלות על גלות וגאולה. היא המשיכה אל מכלול הרעיונות והאתוס היהודי ועיצבה מחדש את אופי החוויה הדתית וגם את שיח התשובה. ב"איגרת התשובה" שלו הציע הרב קוק קווים לפרויקט העדכון של שיח התשובה היהודי. בשיח התשובה החדש הוא הדגיש יסודות של עוצמה, ביטחון חיים ושמחה על פני יסודות הכרוכים ברפיון ובעצבות. מדרש התשובה הציוני של הרב קוק שקרא לחידוש "עוז החיים הטבעיים" עלה בקנה אחד עם האתוס של "היהודי החדש" ועם שלילת הגלות. "כי כל זמן מאיר בתכונתו", כתב הרב קוק, ומי שירצה להמשיך את הניגון הישן לבדו "לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת".

האתוס של "היהודי החדש" נטל חלק בעיצוב של חוויה דתית משתנה והפיק צלילים חדשים בניגון התשובה. במקביל, המדרש המודרני של הטקסט הביא גם הוא להבלטתם של יסודות כמו אחריות, אקטיביות ויוזמה, לפעמים על חשבון יסודות שנתפסו כמנוגדים להם. אידיאלים כגון ענווה, צניעות, ביטול האני או "ביטול היש" השמיעו צלילים חורקים על רקע דמותו של "היהודי החדש" או של "פרומותיאוס" המודרני. ההגות הדתית המודרנית והציונית התגייסה לפרש אותם מחדש ולצמצם את הפער: להחליף את "ביטול היש" בקיום היש או לגלות כיצד הצניעות והענווה מאפשרות את התגברות החיים ולא את החלשתם.

ויתור על ההשתנות

שתלתם ניגונים בי אמי ואבי… עתה הם עולים וצומחים

ארבע אמות הקיום התרבותי אינן נחות במקומן והן שבו והתערערו: האתוס המודרני וגם האתוס הציוני נסדקו ופינו מקום לקולות וצלילים מושתקים. "ניגונים מזמורים שכוחים" שבים גם אל השיח הציוני־דתי. אידיאלים דתיים שדומה היה שנס לחם שבים ונושאים חן: הענווה וצמצום האגו; האמונה בנס; הביטחון בה'; הדגשת התלות בריבונו של עולם; מקומה של תפילה – כל אלה נושאים שוב חן, נצבעים בצבעים חדשים, שבים אל השיח ונוטלים חלק בעיצוב החוויה הדתית.

האתוס של אקטיביות, אחריות ויוזמה שעמד בלב השיח הציוני המודרני המערבי זז ממקומו, מוותר על ההגמוניה (התודעתית) שלו ומאפשר לתפיסות דתיות ישנות־חדשות לשוב ולהופיע. הדגשת העוצמה, החירות והאחריות שאפיינה את השיח הדתי־ציוני מפנה מקום לענווה, תלות ואפשרות להיות גם במקום של חוסר אונים. ההשתדלות הנמרצת מפנה מקום גם לנס, לאמונה ולתפילה.

התגוונותו של השיח הדתי באה לידי ביטוי גם בשיח התשובה. הניגון שעלה מ"אורות התשובה" של הרב קוק בטוח בעצמו מספיק כדי להתפרק ולהתרקם מחדש תוך שהוא שוזר בתוכו צלילים "גלותיים". ביטוי ודוגמה לצלילים המתחדשים ניתן למצוא בדרשות התשובה של הרב שג"ר שכונסו בקובץ "שובי נפשי". החוט החורז את הדרשות הוא המתח שבין תפיסת התשובה שבמרכזה תודעת החירות והאחריות ובין תשובה שמה שמחולל ומוליד אותה הוא דווקא רגעים של חוסר אונים (תשובה של "חסד").

התווים של חירות ואחריות עולים בעיקר מהרמב"ם (וכן מהרי"ד סולוביצ'יק). את התווים של תשובת החסד, זו המתחוללת ברגעי הכרת המגבלה האנושית, תלה הרב שג"ר בר' צדוק ובבית המדרש האיז'ביצאי שטשטשו את הגבול המסומן בדברי חז"ל שלפיהם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב), והעתיקו גם את יראת השמים למחוזות שמעבר לאחריות האנושית. זדונות כזכויות, הצלחה וכישלון, הכול "ברצון ה' יתברך" (צדקת הצדיק מ).

תהליך התשובה מתחיל במצב תודעתי ונפשי שונה ואף הפוך מזה המקובל: תודעת האוטונומיה, הבחירה והמוטיבציה למאמץ אקטיבי של שינוי עצמי מתחלפת בנכונות להניח את כלי הנשק של מאמץ ההשתנות, להכיר במצב האנושי וגם לקבל אותו. מהוויתור הזה מתחיל תהליך התשובה העשוי בסופו של דבר לשחרר גם אנרגיה של השתנות שלא תהיה פחותה מזו המעוגנת בגישות אחרות של תשובה ומוסר. זריקת המפתחות של "יראת שמים" כלפי מעלה מצויה כבר אצל ר' נחמן מברסלב בעצה שלו "להשליך עצמו על ה' יתברך":

טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך (שיחות הר"ן ב).

ההשלכה שר' נחמן מדבר עליה מבטאת מצב של מושלכות וביטחון בה' "כגמול עלי אמו" והוא כרוך בהתמוססות של האגו ובביטוי של אמונה צרופה. חוט חורז בין ר' נחמן, בעל מי השילוח ור' צדוק, והוא מערער על תפיסות של חירות, אחריות, אוטונומיה ויוזמה אנושית. נקודת המוצא לתשובה ולעבודת ה' מתחוללת דווקא ברגעי הוויתור, ההכרה בחולשה וחוסר האונים. במקום תנועה של התנגדות פעילה מתחוללת התשובה דווקא ממקום של הרפיה וקבלה עצמית.

ערעור האתוס המודרני

הרעיונות הללו עשויים לעורר תמיהה והתנגדות בסביבה רעיונית מערבית ומודרנית שהאדירה את האחריות האנושית. בהקשר הדתי האחריות נתפסה כייעוד של תיקון עולם ומימוש של "צלם א־לוהים" ושל רעיון הבחירה החופשית. הרעיונות של ר' נחמן, בעל מי השילוח ור' צדוק חותרים לכאורה תחת האתוס הזה. מדוע הייתה להם לפתע עדנה? מדוע בחר הרב שג"ר לעסוק בהם ובמתח ביניהם ובין גישות אחרת? מדוע הפכו הדרשות של ר' נחמן, האיז'יביצר ור' צדוק חביבות בכמה מבתי המדרש שלנו?

שיבתם של הצלילים הללו אל השיח הדתי קשורה להתרופפות של האתוס המערבי־מודרני. הרב שג"ר ליווה את הסדק של האתוס הציוני והמודרני. בסדק שנוצר הוא הביא לידי ביטוי צלילים מושתקים של נס ופלא, חסד, ענווה וביטחון בה'. הוא מילא תפקיד חשוב בשינוי משקלו של האתוס הציוני־מודרני בשיח הדתי וצפה את החלפתו של החזון הישן, ה"גברי", בחזון "רך" ו"נשי". הוא תיאר תהליך וגם מילא תפקיד ביצירתו ובהכשרת הדרך לקראתו.

חביבותם של הצלילים המתחדשים היא חלק מהמגמה הזו. ערעור בלעדיותו של האתוס המודרני מאפשר את שיבתם של רעיונות וקולות שנפקדו או עומעמו בשיח הדתי הציוני והמודרני. במובן מסוים זהו תהליך מקביל ל"מדרש הציוני" של הטקסט. ניגון התשובה והתחייה שצליליו עודכנו במסגרת האתוס הציוני והמודרני עובר פעם נוספת תהליך של פירוק והרכבה, ברירה ופרשנות. שיח התשובה ה"גברי" והפרומותאי מפנה מקום לשיח תשובה "נשי" שיש בו מקום לרכות, לדמעות, להתמוססות האגו ולהחלפת חווית היכולת בחוויה של הכרה במגבלותיה. לצד "אין הדבר תלוי אלא בי" מתאפשרים צלילים הנולדים מן החוויה של "אין עוד מלבדו" (כהבחנתו של הרב שג"ר בהשוואה בין הרמב"ם ור' צדוק).

התגוונותו של שיח התשובה העכשווי היא לכאורה תמונת ראי של המהלך של הרב קוק ב"אורות התשובה" (או של הרי"ד סולוביצ'יק ב"איש האמונה"). אמנם יש הבדל בין שני התהליכים: האתוס המודרני הובנה הבניה בינארית וכלל בחירות ותפניות חדות ומודעות לעצמן בין ערכים. האתוס הדתי שעוצב על רקע המודרנה ביטא גם הוא הבחנות בינאריות שהוכתבו על ידי תפיסות אידיאולוגיות ויצרו מערך נתון המתווה זהות קבועה. המהלך העכשווי אינו מתכונן כניגוד של קודמו ואינו מבקש לשאת דגלים אידיאולוגיים. הוא מנסה לחמוק מהתבניות הבינאריות ולייצר תחתן שיח מגוון ומשתנה שיש בו אפשרות להיחשף למנעד רחב של ערכים ולנוע ביניהם תוך ניצול האיכויות של כל אחד מהם. הבחירות גמישות ומשתנות והן דורשות כישורים של הקשבה פנימית עדינה וכנה במקום (או לצד) עמדות אידיאולוגיות.

ספקטרום משתנה

עיניי אעצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום

שירה של פניה ברגשטיין "ניגונים" מביע את ההתרפקות על בית אבא לאחר שנחרב בשואה. אותו בית אבא ואותם ניגונים שנעזבו על ידי החלוצים לפעמים מתוך מרד, ועם חורבנם הנורא הם מעוררים כמיהה וגעגוע. גם הציונות הדתית, למרות הסינתזה בין קודש לחול, הפנתה עורף לכמה תווים בניגון הדתי יהודי או למצער הצניעה אותם. "עתה הם צומחים ועולים".

מה יחסנו לשיבתה של ה"גלותיות" לשיח הדתי שלנו? האם כמו פניה ברגשטיין אנו שבים ומתרפקים עליהם בגעגוע, מבכים את הפרֵדה ושותלים אותם מחדש בעולמנו? מה מרוויחה עמידתנו נוכח פני ה' (והעולם) גם ממקום של חולשה, של ענווה, של ביטחון, של תלות ושל תפילה?

מי שרגליו נטועות ומושרשות באתוס הציוני והמודרני עשוי להסתייג מהקולות ה"גלותיים" מתוך הנחה שהם עומדים מנגד ללקיחת אחריות והשתדלות נמרצת לתיקון עולם. אולם ביקורת זו מעוגנת בראייה הבינארית שכוננה את המודרנה והיא אינה עומדת בהכרח במבחן המציאות. בחוויה האנושית המגוונת אנו מכירים השתדלות נמרצת שסופה כיליון וייאוש, כשם שאנו מכירים הרפיה וויתור על התנגדות אקטיבית שסופם חיות, מלאות וחידוש התקווה. השתדלות והרפיה, עוצמה וענווה, אינן שני אידיאלים שיש לבחור ביניהם בחירה גורפת, וגם לא אידיאלים שיש להציע מודל שיישב אותם יחדיו.

בשונה מתמונת העולם הבינארית שהסיפור המודרני סיפר במשך שנות דור, נפתחת האפשרות לראות את האידיאלים השונים כגוונים בתוך ספקטרום עשיר ומשתנה של החוויה האנושית והסיטואציה הנתונה. מה קורה כשאנו מוותרים על ההתנגדויות ומאפשרים לצלילים הישנים־חדשים להיכנס לעולמנו הדתי? התשובה לשאלה זו היא אישית ומשתנה ותלויה בהתנסות. ייתכנו אפיקים שונים שבהם תזרום החוויה הדתית המתחדשת. על סמך המפגש שלי עם הניגון המתחדש נדמה לי שהברכה מרובה: הברכה שבהרחבה ובהעשרה של הספקטרום הרגשי והחוויתי; הברכה שבנתינת דרור למעיינות פנימיים שהודחקו ולרגשות דתיים שנחסמו; הברכה שבשיבתה של הדת, שבליבה שלה מונחים הענווה והנכונות לצמצום האגו, ובלעדיהם היא אינה ראויה לשמה.

בדומה להתרפקות המחודשת על בית ההורים של החלוצים לאחר השואה (שעליה כתבה פניה ברגשטיין), הציונות הדתית והחברה הישראלית יכולות להרפות את שריר ההתנגדות שטופח במשך שנות דור ולהתרפק מחדש על ניגונים שכוחים שעולים וצומחים. אירועי הקיץ לימדו אותנו שתפילה ודמעות שוכנות בשלום עם ישראליות ושליחות. הם לימדו שהניגון הציוני־ישראלי בטוח בעצמו והוא אינו צריך לפחד עוד מצלילים שכונו בעבר "גלותיים". חלוקות והבחנות ישנות מתמוססות. זהויות נפרמות. שילובים חדשים מרתקים ומרגשים הולכים ונוצרים. הבה נתפלל אם כן: יהי רצון שנמשיך למצוא צלילים מתחדשים בשיח היהודי שלנו יחד עם ענווה כלפי הישן. שתשרה ברכה בניגוננו המתחדש. שנזכה לנגן אותו מתוך שמחה וברכה ולא מתוך ייסורים ושכול.


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il