ביקורת על הספר "להאיר את הפתחים"

ד"ר מרים פלדמן-קיי

חוקר קרא עליי תיגר לאחרונה, בסוף הרצאה שנשאתי אודות הגותו של הרב שג"ר (1950-2007). "מי ערב לנו כי הרב שג"ר אכן כתב את החומרים המוצגים לפנינו?" הוא שאל. שאלה זו מאפיינת טענה של מבקריו של הרב שג"ר: הם רואים את טבעם של פרסומיו כבעייתיים – מלוקטים ממקורות והקשרים שונים ומבוססים על פרשנות הגיוגראפית של התיאולוגיה שלו.

ישנו גרעין של אמת בביקורת הזו. אולם למעשה, טענתי בפני החוקר, מתאים כי כתיבתו של הוגה כזה תתפרסם בצורה פרגמנטרית. שכן אין כל דרך לייצג את מה שהרב שג"ר חשב בפועל. חשיבתו של אדם משתנה בהתאם למקום ולזמן, בהתאם לסיטואציות השונות ולאור תופעות שונות. השיח הפילוסופי של מחציתה השניה של המאה העשרים משקף כולו את התובנה הזו, והגיע הזמן שסגנון הפרסום של הוגה יהודי יהלום את סגנון החשיבה הנוכחי, כפי שיהודים עשו מאז ומעולם.

לראות את האור

השימוש באור כמטאפורה הוא תמה ששזורה לכל אורכו של ספר זה על חנוכה. אור הנר לובש דימויים שונים ומגוונים. הוא אור הנשמה… התנוצצות הזיכרון ועוד כהנה וכהנה דימויים ואסוציאציות (עמ' 73)

”יתכן כי את הצלחתה של המטאפורה הזו ניתן לזקוף לכך שמחד האור מרגש ומלהיב, ומאידך הוא מסוכן: אש, שריפה, חימום יתר. האור איננו, באופן בסיסי, 'טוב' ; לא תמיד טוב להשיג את חוכמתו של הנשגב. בעוד האור יכול להאיר לנו, ולספק לנו הבנה בעולם כאוטי, להבתו עלולה גם לעוור ולסנוור אותנו בבערות. …מי שמורגל לחיות באור, אור זה הופך אצלו לטבע שני,והוא מרגיש את ההכרחיות של מציאותו“. (עמ' 75).

הדבר מזכיר את המיתוס היווני של איקרוס. דדלוס עיצב לבנו, איקרוס,כנפיים מנוצות ושעווה, והדריך אותו לא לעוף קרוב מדי לים, אך גם לא קרוב מדי לשמש.בשאפתנותו היתירה, איקרוס לא שעה לאזהרתו של אביו, ועף קרוב מדי לשמש, שהמסה כמובן את כנפיו וסימנה את סופו. השאיפה לעוף קרוב לשמש – או להשיג הבנה של העולם שלנו –היא בעלת חשיבות עליונה, במידה רבה גם בשיח הדתי.

את האור יש להגביל. את הידיעה יש להגביל. השמש, כמקור הידע האולטימטיבי, עלולה לעוור אותנו. זוהי בדיוק הסיבה לכך, בעיני הרב שג"ר, שחנוכה מעריך כל כך את ניצוצות האור –ניצוצות ההבנה.

סיבוב הסביבון כהטלת קוביות

אולם, ישנן דרכים באמצעותן ניתן לברוח מאפילה אל האור, ודרכים אלו הינן קריטיות לחג החנוכה: הראשונה היא הנס (עמ'98-116), ההתגברות על העולם החומרי. השניה היא דרך ההתענגות. עונג יכול להביא אותנו לקראת הנשגב(הטרנסצנדנטי; עמ' 44); גם הצחוק וההנאה, מסוגלים להגן עלינו מפני החשיכה הממשמשת ובאה.

מקומו של הצחוק – כמו מקומו של סיבוב הדריידיל – הוא בבית המקדש שבו אבן השתייה שממנה הושתת העולם (עמ' 224-225).

הרב שג"ר מדגיש את עליזות המשחק, זאת דרך השוואת סיבוב הסביבון במשחק לצחוק המופתע. ניכרת כאן השפעתו של ז'ק דרידה על הרב שג"ר – בהשוואה המפתיעה בין תמות להוגים; והאושר האירוני הטמון בליבה של הביקורת הכתובה והמדוברת – עבור שג"ר – תלמוד תורה. תמה זו קושרת כמו מן המאמרים: באחד הוא מתייחס לשיר הילדים "סביבון סוב סוב סוב" ומשחקי הדריידל המסורתיים.

אנו מנסים לנחש כיצד ייפול פור הסביבון: תוהים מה יכול לקרות, ומחשבים את ההסתברות לזכייתנו. אולם, למרות עליזות המשחק – הרב שג"ר מלמד כי חייב להיות אלמנט של אושר בלא נודע – באור הבוהק ביותר שלא ניתן לשערו. במילים אחרות, עם ועל ההשגחה, באירוניות שלה, חובה לצחוק. מה שמתרחש בחיים נראה כרצף מאורעות אקראי, אך אוליהגורל תוכנן מראש לטובתנו בידי הבורא? כפי שויליאם שייקספיר שם בפי ז'ק ב"כטוב בעיניכם":

”כל העולם במה,
וכל האנשים והנשים רק שחקנים
יש להם את היציאות שלהם ואת הכניסות שלהם;
וכל אדם בזמנו משחק תפקידים רבים…“.

בכדי להדגיש את ההיבט הזה בדיוק יש לנו את חג החנוכה.

דמיון ודימוי

בספר, לא זו בלבד שאנו לומדים על שימוש חדש למטאפורת האור בהקשר של חנוכה, אנו גם רוכשים הבנה בתיאוריות הרמנויטיות של זמננו בדבר משמעות המטאפורה בכלל ('אור הנר: שיעור על גלגולה של המטאפורה', עמ' 73-85). על ידן ניתן ללמוד על האופן באמצעותו תופס הרב שג"ר כיצד מתפקד האור כמטאפורה.

כיצד יכולה מטאפורה באמת להתייחס אל משהו שמעבר לעולם שלנו? כיצד אנו יוצרים משמעות באמצעות השימוש שלנו בשפה, בתפילה, בפתיחות לראות ניסים ולצחוק על החיים?

הרב שג"ר מאזכר את תיאוריית המטאפורה של ריצ'רד רורטי, פילוסוף אנגלו-אמריקאי (עמ' 79). רורטי מפרק את מושג האמת, וטוען כי היא בעצם מטאפורה, כלומר, הבניה אנושית באמצעותה אנו מסבירים את העולם. היא "מפילה את תמונת האנושיות", כלשונו. אף כי הרב שג"ר מאזכר תפיסה זו, ברור כי לשיטתו, כפי שרואים בכתיבתו אודות החסידות, למטאפורה כוח החורג מעבר לזה שרורטי מקנה לה: היכולת ליצור עולמות קוסמיים. את החלל הפנוי מחוללים ומאכלסים באמצעות המטאפורה.

ודווקא למעשה, ברבים מכתביו מתעניין הרב שג"ר רבות בכתיבתו של פול ריקר, ספרים אחדים שלו אף החזיק בביתו. ריקר היה פילוסוף צרפתי בן המאה העשרים המוכר אך מעט בקרב מעגליו של הרב שג"ר. למה שראש ישיבה, המשוקע בעולמה של תורה, יתעניין בדמות כזו? לא בלתי סביר כי העניין טמון בכך שפול ריקר כתב את תיאוריית המטאפורה המודרנית. דרכו הרב שג"ר מביע את עמדתו: מטאפורה היא כלי רוחני רב עוצמה, המשמש ליצירת מציאויות בהן אנו מאמינים. עבור הרב שג"ר תיאוריה זו קיימת כבר בחסידות. המטאפורה, עבורו, מפעילה את הנפש הדתית. המטאפורה מתפקדת במלוא חריפותה בהצגה זו של דיונו של הרב שג"ר אודות החנוכה.

נקודות נוספות

כאדם המתעסק בכתביו של הרב שג"ר מנקודת מבט אקדמית, אני מבקשת לציין כי פרסום זה חסר הפניות למקורות לא יהודיים, במיוחד בשדות שהשפיעו עליו, כגון הפסיכואנליזה, הפילוסופיה הקונטיננטלית וכדו'. בנקודה זו ראוי היה כי העורכים ילמדו מדרכם של החיבורים הקודמים. כך, 'נהלך ברג"ש' כולל בתוכו רקע פילוסופי איתן לפילוסופיית הלשון של וויטגנשטיין בהשוואה עם חקר האדמו"ר הזקן, 'לוחות ושברי לוחות' וכן 'כלים שבורים' מכילים הפניה לז'אן בודריאר בדיונם אודות הסימולציה של המציאות הדתית, ו'בצל האמונה' כולל מידע נוסף על טיפולו של סלבוי ז'יז'ק ברעיון ה'השגחה'. עם זאת, ראוי לציון הפרק המרתק 'בפתח לאקדמיה' (187-208), בו מתייחס הרב שג"ר לדיכוטומיה בין הפילוסופיה לדת: איך אפשר לדבר על הדת 'מבחוץ' ואיך ניתנת האפשרות להשגת 'הארה' דווקא דרך החשיבה היוונית (מופיע גם בעמ' 143,152,195).

כללו של דבר, מגוון המאמרים יוצר קריאה מרתקת המעשירה ומעמיקה את תכני ימי החנוכה, ולא נותר לנו אלא לצפות להארות נוספות בעתיד.


פורסם באתר "כיפה", כ"א כסליו תשע"ד, 24.11.2013

    08.05 » הספר 'בתורתו יהגה: לימוד גמרא כבקשת אלוקים', כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il