האדמה היא גוף

דרשה לט"ו בשבט

המשנה בתחילת מסכת ראש השנה קובעת את ט"ו בשבט כ'ראש השנה לאילן'. בתאריך זה נפתחת שנתו החדשה של הצומח, כך שלפי ההלכה פרי שחנט לפני ט"ו בשבט נחשב כשייך לשנה קודמת לעניין מעשרות, ערלה ונטע רבעי.

מדוע דוקא אז? מה קורה בט"ו בשבט?

חכמינו, שרגישותם לחיי טבע ואירועיו היתה חדה בהרבה משלנו, הבחינו כבר בתקופה זו של השנה בסיום החורף ובאביב ההולך ובא בעקבותיו. אין מדובר בציון זמן לאקוני, 'יבש'. סיפור שנת הטבע נרקם על ידי חז"ל כעלילת חיים שלימה, בין הגשמים לארץ, בין הארץ לצמחים ובינם לבין לבעלי החיים.

הכוחות מתרקמים

הסיפור מתחיל עם היפתח עונת הגשמים, בסוכות העומד בפתח החורף בו אנו מתפללים על המים, ובשמיני עצרת בו אנו מתחילים להזכיר גבורות גשמים. בתנ"ך ובחז"ל רבים הדימויים הרואים את גבורות הגשמים ככוח הזכרי המפרה את האדמה. אחד מ התיאורים העזים והיפים מופיע בפרקי דר' אליעזר (פרק ד, ד"ה 'בשלישי היתה כל') המבחין בין סוגי גשמים שונים, גשמי ברכה וגשמי זעף.

ואד יעלה מן הארץ והשקה פני האדמה… והעבים שואבים מים מן התהומות, שנ' מעלה נשיאים, ובכל מקום שיפקוד להם המלך שם הן מגשימין, ומיד הארץ מעוברת וצמחה כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזְנות. אבל כי רצה הקב"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צדה של בריות, פותח אוצר הטוב שבגשמים וממטיר על הארץ שהן מים זכרים ופרים, ומיד הארץ מעוברת וצמחה צמח של ברכה, שנ' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו'.

כדי לחוות תובנות אלו עלינו לראותן לא כמטפורות, אלא כממשות. האדמה היא גוף, המים – נפש. 'הדם הוא הנפש', והמים כדם, 'על הארץ תשפכנו כמים'. בגוף האדמה נמסכת הגבורה, 'גבורות גשמים' כביטוי החזל"י. כך גם ביחס לט"ו בשבט. בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה (דף יד ע"א), מובא:

באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. – מאי קאמר? – הכי קאמר: אף פי על שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

רש"י מסביר שם: 'שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו פירות חונטין מעתה'.

לאחר עיקרה של תקופת הגשמים, זמן הרביעה, עולה השרף באילנות, והפירות חונטים. בירושלמי במסכת שקלים (פ"ג, ה"א), בדיון אודות מעשר בהמה, משווה ר' יוסה את חנטת הפרי לזמן עיבור הבהמה. ר' יוסה מתייחס לדברי ר' אליעזר ור' שמעון במשנה בבכורות (פרק ט, מ"ו) שקבעו את ראש השנה למעשר בהמה בכ"ט באלול, ומעיר:

זאת אומרת מעשר בהמה לא עשו אותו לא כחנט (- כחנטה) ולא כשליש. אין תימר כחנט (- אם תאמר כחנטה) ניתני (- שישנה התנא בבכורות) כל המעוברין מעשרים ותשעה באלול! אין תימר כשליש (- אם תאמר כשליש) ניתני כל הנולדין עד עשרים ושנים בו!

ט"ו בשבט הוא אם כן מועד העיבור משפע הגשמים של השנה החדשה – השרף הזורם באילנות. החורף עדיין בעיצומו, אך עינו החדה של האיכר כבר מבחינה בשינויים המתרחשים בעולם, בכוחות המתרקמים, הנאספים והולכים. הלידה תופיע אחר כך, עם פריצת כוחות החיים באביב.

לא רצו טעם בלב

מהו ייחודו של הצומח?

הראשונים הבחינו בין דרגת הדומם הצומח החי והמדבר (דצח"מ) העומדים כנגד ארבע עולמות אבי"ע, עשייה בריאה יצירה ואצילות, ואף לימדו שלכל אחת מדרגות הדצח"מ ישנה נפש, ושיר משלו.

הדומם, המקביל לעולם העשיה, מזוהה לא פעם כאובייקט זר ומנוכר. אולם, למעשה, בציורים רבים של טבע דומם, משקף הדומם את הדממה. השקט הנתון בעצמו. ההרהור שאיננו זורם. חוסר פעילות שממנו מבליחה שלוה אין סופית. נירוונה. הדומם נתון באחדות פשוטה, ודוקא בהבלחה שקטה זו של הדומם באה לכלל ביטוי השתיקה השייכת לעולם האצילות, בסוד 'אבא יצר ברתא' (ראו תיקוני זוהר, תקונא חד ועשרין).

לא כך הצומח, שאיננו אחדות פשוטה כדומם, והוא שייך כבר לרוח עולם היצירה. בצומח מופיע לראשונה כח החיים, האנרגיה הזורמת, המבחינה אותו מהדומם. אותם תהליכי חיים סמויים הרוחשים בצומח, הצמיחה והפריון, הם שירת הטבע, והם עצמם קדושתו. קדושה זו באה לכלל ביטוי ביופיו של הטבע, בחיוניותו, בשרף העולה באילנות.

החיות הצמחית שונה מחיותו של החי. אפשר לומר, שבעוד שהדומם הוא חד ממדי והצמח הוא דו ממדי, לחי נוסף ממד שלישי – העומק. עומק זה נובע מחיוניותו היתרה של החי, אשר כלשון הראשונים, נוכחת בו 'נפש הנע' או 'המתעורר' (ראו למשל מורה נבוכים ב, ב). חיוניות זו כבר כוללת בתוכה רצון, התענגות ותאוה.

ישנה קורלציה בין אופי הנפש לסוגה, טעמה, והתזונה ממנה. מתיקות הבשר החי שונה ממתיקות הפרי. בתוספתא סוטה (פרק טו ה"ב) מוזכר כי לאחר חורבן הבית, ולאחר ביטול המעשרות בטל גם שומן הפירות, כלומר טעם הבשר הצמחי, הלא 'בשרי'. הנהִיה המתרחשת בשנים האחרונות אחרי מאכלים צמחיים בטעם בשר מבטאת את הרצון לטעם טעם בשר אך ללא הצד היצרי המצוי בבשר מן החי. רעיון דומה לזה מובא בשם הרבי מקוצק (שיח שרפי קדש, פרשת בהעלותך): 'ששאל, למה התרעמו ישראל ליתן להם בשר הלא המן היה לו כל טעם שחפץ האוכלו? (והשיב:) רק שהם רצו ממשות , ולא טעם בלב'.

החי איננו נתון לחלוטין בשלות הטבע. רק אחרי חטא המבול, הותר לאדם לאכול בעלי חיים, דבר המגביר את האופי החייתי, היצרי שלו. כבר הראשונים (ראו למשל בפירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא יא, יג ודברים יד, ג), נימקו את איסורי האכילה של חיות טמאות במזג הרע שהן מעוררות, ואת איסור הדם בעודפות החיונית שהוא מביא (יומא לט ע"ב). כך למשל גם אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרקים ז-ח) מדבר על איסורי אכילה הנשפעים מן הקליפות הטמאות, אשר אין להם היתר לעולם. אמנם גם בעולם הצומח קיימים איסורים כגון טבל וערלה, אך בניגוד לאיסורי האכילה מן החי, איסורם של אלה זמני וניתן לתיקון.

תכונה מהותית של כח הצומח היא האורגניות שלו, היותו נתון בצמח עצמו, על כן אין לזהותה עם יכולת היצירה האנושית. בניגוד לכח הצמיחה האורגני, מתבטא כח היצירה של האדם בשליטה בטבע מבחוץ והטייתו מכיוון התפתחותו המקורי. יש לציין בהקשר זה כי איסורים שונים של התורה, כדוגמת איסור הכלאיים, ניתן לראותם כמכוונים לגונן על הטבע מפני האדם. הזנים המוכלאים זה בזה עשויים להיות טעימים וחסינים יותר, אך הם נתפסים כמתנכלים לטבע וכחסרי אנרגיה צמחית. אכן, קלקול הסביבה מקורה בפסולת שמייצר האדם ממוצרים דמויים חיים אך חסרי חיות, מוצרים החסרים את התכונות האורגניות הממחזרות אותם עם חילוף החומרים הטבעי.

זקן העצים של טולקין

נרחיב מעט את הדיבור על ההיבט האקולוגי מזווית הראיה של התורה.

בספר דברים (פרק כ, יט) אומר הפסוק: 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'.

זהו חוק מלחמה, שתפקידו ללא ספק אקולוגי: לשמור על הצמחיה גם בשעת מלחמה. הנימוק לכך הוא – 'כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'. חלקו הראשון של הפסוק מובן; 'כי ממנו תאכל', התורה שותפה לדאגה שעליה מדברים היום כל כך הרבה, שמירת הסביבה מפני האדם המשחית והורס אותה. סופו של הפסוק 'כי האדם עץ השדה' מסקרן ולא ברור כל צרכו, ובמדרש מצאנו לו שני פירושים עיקריים:

בספרי דברים (ריג) נאמר: 'כי האדם עץ השדה' – מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן'. הפירוש הראשון קורא את הפסוק כקביעה, האדם הוא עץ השדה, חייו של האדם תלויים בעץ, ולכן אסור להשחיתו.

אך במדרש תנאים מוסבר אחרת: 'מפני מה טעמו של דבר? 'כי האדם עץ השדה', שהרי האדם רואה את הורגו ובורח'. קריאה זו קוראת את הפסוק כשאלה, האם עץ השדה הוא אדם לבוא מפני במצור? הרי העץ איננו יכול לברוח והוא זקוק להגנה. יש כאן פרסוניפיקציה של העץ, תפיסתו כאדם חלש שחובה לגונן עליו.

אחת מהתנועות שהתפתחו מאוד בעשורים האחרונים היא התנועה לשמירה על הטבע. במדינות רבות בעולם הוקם גוף ממשלתי מיוחד לכך, ואף אצלנו המשרד לאיכות הסביבה, החברה להגנת הטבע ותנועות הירוקים למיניהן. יש להדגיש, כי אין לראות במגמה זו רק חרדה פרגמטית של האדם מהתהליך של השחתת הסביבה ואיבוד מקורות המחיה האנושיים. התהליך עמוק יותר. ראשית, הוא משולב בתנועות הטבעונות והצמחונות. מקורותיהן של אלו גם מוסריים – עשית הצדק גם עם בעלי החיים והטבע. אולם בנוסף לכך מבטאת מגמה כלל עולמית זו גם את ההכרה כי הקדמה הטכנולוגית המביאה את האדם לשיאים שלא היו כמותם, חותרת תחת יסודות קיומו. זוהי ההכרה כי שורשיו של האדם הינם בטבע , וניצול אכזרי שלו הינו חתירה תחת אושיות הקיום האנושי, פגיעה בו עצמו. ניתן להיזכר כאן ב'זקן העצים' מ'שר הטבעות' של טולקין. המכשף המייצג את הרוע מתנכל אל חבריו העצים כדי לפתח ציביליזציה של מכונות השחתה לצורך המלחמה. לפתע הזקן מתעורר, ומתברר שעוצמתו העצית הקדמונית והתשתיתית חזקה בהרבה מזו של הרוע. השורשיות הקדמונית, האמיצה, היא הקשר הבסיסי לאדמה, לאמא האדמה, ומקור היניקה ממנה. נסו להתבונן במקום שבו העץ פוגש באדמה, ותמצאו את המקור לכיסופים העמוקים לישות קדמונית זו.

הרצון לחזור לפשטות טבעית גם באוכל, הקמת תנועות שונות של טבעונות ופיתוח החקלאות האורגנית, נובע גם הוא מכאן. לא מדובר רק על בריאות פיסית, אלא על בריאות נפשית שכן ישנה זיקה בין האוכל לבין האדם האוכל אותו.

חוזרים לגן עדן

'צדיק אוכל לשבע נפשו'.

בנקודה זו אנחנו פוגשים תובנה שניה הלקוחה מספרי חסידות וקבלה וכרוכה בט"ו בשבט. תובנה זו נסמכת על דברי ספר יצירה שם נאמר על חודש שבט: 'המליך אות צ' בלעיטה… וצר בהם שבט בשנה…' (ראו פרי צדיק לר"ח שבט אות ג-ד). אמירה זו התפרשה על תיקון האכילה – אכילת הפירות של ט"ו בשבט אמורה לתקן את חטא האכילה של אדם הראשון. מה משמעות הדבר?

האות של חודש שבט היא האות צ', המזכירה לנו מיד את הפסוק 'צדיק אכל לשבע נפשו' (משלי יג, כה). הצדיק האמיתי הוא זה שיודע לאכול ולהיות שבע. הוא איננו נופל לבולמוס של אכילה, נפשו מגיעה לנקודת השובע והוא יודע מתי להפסיק. מאידך, הוא איננו סגפן. הוא איננו בז לקדושה שבחומר, הוא יודע לפגשה בתוך הפה, ויודע גם מתי ראוי להפסיק. הלעיטה, לעומת זאת, מזכירה לנו את עשיו הבא עייף מן השדה ומבקש 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי' (בראשית כה, ל). הלעיטה היא האכילה הגסה, ולא בכדי היא אכילתו של הצייד, איש השדה. הלועט איננו שבע לעולם, משום שמטרת אכילתו איננה השובע, אלא עצם הלעיטה והניכוס השתלטני שבה. זהו החטא הקדמון, חטא עץ הדעת, הרצון 'להיות כאלוהים', לשלוט באמצעות הידע האינסטרומנטלי והמנוכר. כידוע חכמים רואים את שורש החטא כבר באדמה שעברה על הציווי 'עץ פרי עושה פרי', קלקלה פירותיה וטעם העץ איננו כטעם הפרי (ראו למשל בבראשית רבה, פרשה ה, יא).

התעוררותן של תנועות הטבעונות והצמחונות מסמנות מגמת תיקון עמוקה לחטא זה. אין מטרתן רק לשמור על בריאות בני האדם, כמו שתנועות הירוקים לא מכוונות רק לשמירת הסביבה למען הדורות הבאים, ואף לא רק לעשיית צדק עם החי והצומח. נראה שלתנועות אלה מגמה רומנטית עמוקה ומרחיקת לכת, להשיב את האדם למצב שלפני המבול, לזמן שבו נאסרה אכילת בעלי חיים על האדם, ואפילו לגן העדן הראשוני שסימן הרמוניה ואחווה בין האדם לטבע.

נסיים בדברי ר' נחמן מברסלב המוסבים על דרשת רב עוירא המובאים בגמרא בברכות (דף כ ע"ב):

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד' (דברים י, יז), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ישא ה' פניו אליך (במדבר ו, כו). אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך (דברים ח, י), והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

וכך כותב ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן, מז):

נמצא שנשיאת פנים הוא על ידי שיבור תאוות אכילה, וזה פירוש 'והסתרתי פני מהם והיה לאכול', פירוש על ידי תאוות אכילה הוא מסתיר פנים… וזה שבחה (- של ארץ ישראל) אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאווה לתענוגים אחרים. אבל אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד. וזה שבח ארץ ישראל שלא מחמת עניות תאכל בה לחם, אלא מחמת שיבור וביטול תאוות אכילה.

בניגוד להלכה לפיה אסור להסתכל בפניו של האוכל כדי שלא לביישו (רמב"ם פ"ז מהל' ברכות הלכה ו'), ר' נחמן מתאר אכילה שאיננה כרוכה בתאווה, בחינת הסתר פנים, אלא אכילה של נשיאת פנים, של פתיחות והארה. 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם', מסביר ר' נחמן, היא ארץ שבני אדם יאכלו בה לחם לא מפני שהם מסכנים, כלומר עניים, אלא מפני שהם טבעונים וצמחונים וירוקים. נושאי ומאירי פנים.


נערך ע"י בן-ציון עובדיה
פורסם לראשונה במוסף "שבת" של "מקור-ראשון", י"ד שבט התש"ע

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il