הניתוץ הוא פתח לאמונה

חננאל רוס

במאות השנים האחרונות מתמודדת האמונה מול הקמים לרוצץ את קיומה, ולהכריז כי כלל אין לה קיום ממשי, ואין לנו אלא להסתפק בעולם המדעי. יש שהמאבק בין המודרנה לדת הוליד עבורם שברי לוחות שאותם מומלץ להותיר בעבר, ולהתקדם הלאה בלעדיהם; יש שראו את הלוחות ניצבים ועומדים בעינם, והכחישו את המדע ותקפותו; ויש מי שהוסיף לראות בעיני לבו את הלוחות, אך חזה בעיניו בסדקים המתגברים על המוצקות ששכנה בלוחות.

הרב שג"ר ראה בניפוץ המדובר פתח לאמונה ולזיכוכה – פתח בו הוא עוסק רבות באסופת מאמריו הנושאת את השם "לוחות ושברי לוחות".

המדע שלל את האפשרות לראות את הנוכחות הא־לוהית בעולם החיצוני, ואף בשפה. עם זאת, "ראיית האמונה כחובה לסבור שטענות מסוימות כאלה או אחרות נכונות מבליעה באמונה עצמה גישה חומרית, וממנה יונקים חכמי הטבע. השפה הדתית עצמה הופכת לשפה אובייקטואלית, אמונה ב־, ובכך מאבדת את רוחניותה" (עמ' 399). הסתירה של הכלים והמוצקות שהם מייצרים פותחת את האדם אל אמונה שהיא "איִן", וממוססת את האלילים שבנה לו האדם בדמות אמיתות מוצקות.

הרב שג"ר לא הכחיש את השבירה שהתרחשה, ואת התמורות שהתחוללו בחלוף הזמנים. במספר רב של מאמרים הוא מנתח את הקיבעון הערכי של הציבור הדתי לאומי שהולך בדרך הראי"ה והרצי"ה קוק. הניסיון ליישם כיום את התפיסות שהיו תקפות לתקופתן הוא אנכרוניסטי, וכדי לטשטש את הפער בין התפיסה למציאות נוצרות אידיאולוגיות שמכוננות ניכור בין הדוגל בהן לבין החיים הפשוטים. ניכור זה מוחש כלפי בית, בכך שהמאמין דוחה את התובנות והמחשבות שמאיימות לעלות בו, ואף כלפי חוץ, כשציבורים אחרים אינם מוצאים בהצהרה הגאולית את הגאולה שבה, ורואים בה דווקא איום פונדמנטליסטי ואטום.

מחוץ לדמוקרטיה

הרב שג"ר הולך במאמרים האסופים בספר זה בעקבות "הרב", המוזכר בספר פעמים רבות, הראי"ה קוק. במרבית המקרים הרב שג"ר מפיק מתפיסתו תובנות ומאמץ אותן אל תוך עולמו, אך הוא אינו חושש גם לחלוק על רעיונותיו, בייחוד בכל הנוגע ליחס אל המדינה. הוא ממשיך במפעלו הגדול של הראי"ה, שמתוך מאבקיו העלה ניצוצות, אימץ ערכים דוגמת החופש והציבם בלב לבו של האדם המאמין. צורת המאבק הפתוח המתוארת ב"מחלוקת וצמיחה", שבה מתעמתים עם הדעות הזרות אך גם מקשיבים ויוצאים מופרים מתוך המפגש האלים, מביאה לעושר ולהתפתחות אמונית.

ערך מרכזי בפוסטמודרניזם שזוכה להיתרגם במספר מקומות לאורך הספר הוא קבלת האחרות של האחר, ובביטויים שלו – בדמוקרטיה ובשוויון הפוסטמודרניים:

השוויון איננו מתחייב משום שהכול שווים ולכול יש ערך, שהרי ערכים כלל אינם קיימים, ואין ערך אמת ואף לא ערך לאמת. אדרבה, הכול צודקים משום שהכול אינם צודקים, ומכאן הזכות השווה של כולם לאי צדק. הכול שווים מתוך ריקנות, ולא מתוך הכרה בערך שנובע מצלם הא־לוהים שבאדם, או מעצם היותו אדם. התוכן של המילה אדם אינו נהיר, ולא ניתן לייחס לו משמעות אחת על פני משמעות אחרת; זהו נונסנס, וכלפיו כולם שווים, כמו אל מול המוות והאקראיות (עמ' 47).

את נקודת המבט הרואה כל ערך כחלקי וכל אמת כלא מחייבת מפרש הרב שג"ר כנקודת ההסתכלות הקבלית על השניות שקיימת בשתי בחינות בהימצאות הא־לוהית:

סובב כל עלמין – הא־לוהות הסובבת את העולם כולו וחיצונית לו, וממלא כל עלמין – המציאות הא־לוהית החודרת למציאות שלנו ונוכחת בה. הסובב, המסומל בעיגול, אין בו היררכיה, מעלה או מטה, טוב או רע… השורש של השלילה הפוסטמודרנית הוא נגיעה בבחינה של סובב כל עלמין – אין דבר שהוא מוחלט בפני עצמו… אדם אינו יכול לחיות על פי הבחינה הא־לוהית של הסובב… החיים על פי הסובב מובילים בדרך כלל לניהיליזם ולהתפרקות מערכים (עמ' 44־43).

באדם מובנית שניות, אובייקטיביות וסובייקטיביות דרות בכפיפה אחת. מצד אחד עומדת החוויה הסובייקטיבית, שעל פיה מסוגל להתקיים רצון מועדף. על פיה למשל אדם יציל את אחיו הטובע בנהר, ולא את ראש הממשלה ששוקע לידו. לעומתה מתייצבת הרפלקטיביות, הסוקרת את החברה האנושית מבחוץ, והיא תוהה האם יש להעדיף אמונה מסוימת על פני חברתה; כולם בני אדם שונים ונבדלים זה מזה, ואין צידוק מוסרי להעדיף את האח על פני מי שהוא אחר.

הפוסטמודרניזם מאמץ לעצמו את הבחינה של "סובב כל עלמין", ומרום הסתכלותו הוא אינו מסוגל למצוא מבטח או משען בערכים האנושיים, והאמת בכללם. מכאן גם מובן הפער בין הדמוקרטיה שהושתתה על ערכים מודרניים וממשיים כמהות האדם והזהות המשותפת לבין הדמוקרטיה הפוסטמודרנית, המובנית.  "דווקא על ההכרה שאין איזו מהות כל שהיא לאדם, אין כל קדושה המייחדת ומעניקה למאן דהוא עדיפות על חברו" (עמ' 145).

במאמר "הלכה ודמוקרטיה", שבעיניי הוא החשוב ביותר בספר, עוסק הרב שג"ר במשמעות של הדמוקרטיה ביחסה להלכה. לדעתו הסתר הפנים ההיסטורי מחייב את היחס אל האחר ואל הדמוקרטיה הפוסטמודרנית. הוא נפרד מדרכו של הראי"ה במספר צמתים, ומעדיף למשל את היחס החרדי כלפי המדינה, ואת המושג "דינא דמלכותא דינא", על פני הממלכתיות. הוא נוקט את דרכו של הפוסטמודרניזם ה"רך", אך כאדם דתי הוא אינו מקבל את הדמוקרטיה כהווייתה; אימוצה מותנה בכך שהיא לא תחרוג מ"הגבול ההלכתי והגבול האתי. גבולות אלה אינם עניין להסכמה כללית או להצבעה דמוקרטית". בכך הוא אינו מוכן לקבל את שלטונם המוחלט של הפופולריות ושל ההמון המכונן אותה.

אי אפשר ללמוד

אחד הקשיים המרכזיים שמציף הפוסטמודרניזם, אם לא המרכזי שבהם, הוא קיום המצוות. קיוויתי למצוא התייחסות מפורשת לסוגיית קיום המצוות בעולם שבו החופש שולט, ונכזבתי. הרב שג"ר חוזר פעם אחר פעם על החשיבות של קיום המצוות, ואף הוא מעולם הרי לא נחשד בפשרנות בתחום זה. הוא אמנם מציע שני מודלים אפשריים של צד"פים (ציוני־דתי־פוסטמודרני), אך לא מייחד לשאלה זו מקום בפני עצמה, וכמעט שלא נוגע בקושי.

מוקש נוסף שקיים בספר זה הוא אופי הכתיבה. מקורם של מרבית המאמרים הוא בטיוטות שהוכנו לקראת שיחות. כתיבה לשם אמירה אינה דומה לכתיבה שעתידה להיוותר כתובה. המאמרים מובְנים מאוד, ואף מובנים למדי, וזה יתרונה של הכתיבה לשם אמירה. לעומת זאת, ברי כי אלה מאמרים שראוי לנתחם, ולבחון את הטיעונים שהם מעלים, אך אין זה טקסט שאפשר ללמוד אותו. כיום כמעט לא נכתבת הגות שאפשר "ללמוד" אותה, מפני שהכותבים מפרשים את אשר יש ברצונם לומר. בכתבים אחרים של הרב שג"ר נדרש מאמץ פרשני מצד הקורא, וכך הופכת הקריאה לחוויה אינטימית הרבה יותר.

מעבר לזה, בעולם שבו "המדיום הוא המסר", כמצוטט לא פעם בספר, לאופי הכתיבה נודעת משמעות, ולא לחינם מתאפיינים ההוגים הפוסטמודרנים בשפה החורגת מהמקובל, ומשחקת בגבולות השפה. הרב שג"ר היה כותב ספרותי, וכתיבתו ידעה להביע יותר ממה שמוגש בספר זה. כאן אנו שבים אל שמו של הספר ונזכרים בלוחות שהיו, ובשברים ובטיוטות שמצויות לפנינו כיום.

לסיום, זהו ספר חשוב, שמציג חשיבה מקורית וייחודית, ונוכחת בה גדלות ששומרת על הענווה הפוסטמודרנית. אין בו התנצלות או פחד, אלא פשטות שנובעת מהעמידה אל מול המציאות ומהמפגש איתה כפי שהיא – ללא מעטה אידיאולוגי חוסם.

ראוי לרב שג"ר שייאמרו עליו המילים שכתב על אודות הלולב, ההופך את האורות המקיפים לאורות פנימיים:

"אורות מקיפים" הם תובנות שעדיין אין לנו הכלים – הכלים התודעתיים, כלי ההרגשה וכדומה – כדי להכיל ולחיות אותן… איננו מסוגלים להפנים אותן, להפוך אותן לחלק מהאמונה, מן הזהות הפנימית שלנו… תפקידו של הלולב להרחיב את כלי התפיסה באופן שהאורות של אמונתו יהיו גם הם נרחבים ופנימיים (עמ' 390).


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיוון תשע"ג, 31.05.2013

    08.05 » הספר 'בתורתו יהגה: לימוד גמרא כבקשת אלוקים', כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il