הארת הצפירה

דרשה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות

'הצפירה הפשוטה' מבטאת את כבוד המדינה, ויחד עם זה היא מעוררת, כמו השופר, את הזיכרון. זיכרון הנופלים, אלה שהיו ואינם, מחבר ומשיב אותנו אל הארץ: הזיכרון המשותף אופף אותנו, הוא הזמן שבו חיינו באותו בית תחת כנפיה של אמא, שהיינו חלק מאחד. הזיכרון הקיבוצי מבחינה זו איננו זכירה של סובייקטים, אלא נטילת חלק בלבוש הציבורי. תחושות הסולידריות העמוקה והשותפות עם הכלל העולות בזמן הצפירה, הן תוצר של המצב שבו אינך רואה את מי שעומד לצדך ברחוב כזר וכאחר אלא כמי ששייך כמוך לזיכרון; מתעוררות שותפות ורעות שאינן 'עמידה לצד', או לחלופין 'עמידה מול', אלא 'עמידה עם'.

תיאור זה של רגע הצפירה ביום הזיכרון, הוא אחת ההארות העמוקות המציפות אותי בימים הללו. אני אומר 'הארה', מפני שזמן המועדים הנו התגלות; האור המאיר בזמן מסוים אך נמצא מעל הזמן, האור שאיננו מעומעם מכורח הזמן היומיומי, אלא מעניק איכות שונה של זמן, הארה אחרת. הדברים אמורים בכל חג, וכך גם בימים אלה – יום העצמאות ויום הזיכרון.

הארה זו היא מענה: תמיד אני שואל את עצמי בפרוס יום העצמאות על משמעותו לגבי – מה היא והיכן היא עצמאות זו בחיי היום יום, בחיים הממשיים? הצפירה מנכיחה לפתע במציאות רובד נוסף, הרובד של הסולידריות העמוקה בין החיים השותפים לאותה פיסת קרקע, לאותה מולדת, לאותה משפחה, לאותם מתים ולאותו זיכרון. הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי, ולכן יוצרת אחווה ביני לבין האנשים הללו הנמצאים ברחוב – אחי ואחיותי. למעשה נחשף כאן אחד המובנים, ואולי המובן החשוב ביותר, של העצמאות והגאולה – השותפות והסולידריות. הגאולה שבהקמת המדינה אינה נמצאת בפניית האדם אל עצמו, אלא בשכחת עצמו ובהיטמעותו בכלל ובהזדהותו עמו. זהו הפאתוס של השותפות והעוצמה של ההרמוניה שלפרקים אנו חשים בשירת 'התקווה' בצוותא, כשלבנו מתמלא כיסופים וגאווה 'להיות עם חופשי בארצנו'. אך הארה זו איננה נובעת מהיום יום, מהעכשיו, אלא מעצמאות העתיד, מהרטט של מה שעדיין לא בא ויבוא גם יבוא. הרטט שאני חש בימים אלה הוא הרטט של האחרית, אחרית הימים. אין לנו כלים להכיל הארה זו בהווה, ביום יום, ולכן היא תתגלה רק כעתיד, ואולי זו הסיבה לספק העולה מיד בקרבי: האם באשליה אני שוגה?

האנשים שאני רואה דרך החלון בשעת הצפירה, אלו האנשים שאני פוגש יום יום ברחוב אך ניכור ומחיצות קיימים בינינו; כעת הזרים לי מתגלים כשותפים, כאחים ואחיות. אין זאת אלא אדווה מן היום שבו יוסרו המחיצות בין איש לרעהו, שבו לא יהיה אדם לאדם זאב; יום שבו אוכל לסמוך על רעי כפי שאני סומך על עצמי, ויותר מכך – שהוא יוכל לסמוך עלי.

נכון, הסולידריות המתעוררת כאן הנה סולידריות לאומית, מכוחה של הארץ, אך מכאן היא תתפשט לסולידריות כלל־אנושית, מכוחה של האדמה. בני האדם כולם יהפכו אחים ורעים זה לזה מכוח הרחם האחד שממנו לוקחו. הרטט המאחד של ימים אלו איננו אלא שדר מעולם שבו תשרור הבנה בין האנשים כולם; הבנה שאיננה יכולת להעביר רעיונות אלא התקשרות, התקשרות שבאמצעותה אני רוכש את קיומי ומעניק אותו לחברי. עולם כזה יהיה שונה שוני מהותי מהעולם שלנו, והשוני לא יהיה פסיכולוגי אלא אונטולוגי – משום שהניכור טבוע עמוקות בישות האנושית, והסיכוי המתגלה בימים אלו להשתנותו של העולם יש בו מן הגאולה עצמה.


מתוך הדרשה 'צפירה פשוטה', הספר 'ביום ההוא' עמ' 38-40

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il