סיפור ההגדה והגאולה הציונית

דרשה לפסח

סיפור ההגדה הינו הסיפור המכונן, הנרטיב של עם ישראל. לכל אדם יש נרטיב – הדרך שבה הוא מספר את העבר שלו, וסיפור זה מכונן את זהותו ומעצב את האופן שבו הוא מתפקד. מהו הנרטיב המוצפן בהגדה, ומהו הניסיון ההיסטורי המועבר באמצעותו? איזה ניסיון הוא חוקק בנו, וכיצד הוא מעצב את התנהגותנו?

הפרדיגמה של ההגדה היא 'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה'. פרעה הוא הגוי המשעבד, ישראל הם העבדים, והקב"ה מצילנו מידם ומכה ומעניש את הגוי. זהו סיפור החוזר על עצמו בכל דור ודור; חזרה נצחית זו הופכת את יציאת מצרים לארכיטיפ מטא-היסטורי, והתערבותו של הקב"ה הופכת את קיומו לקיום א-היסטורי טרנסצנדנטלי. למעשה, זוהי תפיסת העולם היהודית הקלאסית: הגוי האלים והחזק, ישראל המשועבד, והכוח האלוהי החזק יותר המציל אותנו ולוקח אותנו לו לעם.

ההגדה לא מסבירה מדוע הסיפור חוזר על עצמו ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כפי שהיא גם לא עונה על השאלה המתבקשת מדוע ירדו ישראל למצרים. התשובה התנ"כית התדירה, המופיעה למשל בספר שופטים, לפיה השעבוד הוא תוצאה של החטא והגאולה תלויה בתשובה – לא נמצאת בהגדה כלל. מסדר ההגדה סבור שהגאולה איננה תלויה בתשובה, אלא בקץ ובהבטחה האלוהית. האמירה 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' עוסקת בהבטחה האלוהית, והאמירה 'ברוך שומר הבטחתו לישראל, שהקב"ה חישב את הקץ' מורה על כך שזמנה של ההבטחה האלוהית הגיע וזהו הגורם לגאולה. זוהי גאולה 'חרדית'. גם זהותו של הגואל היא בשום פנים לא אנושית: הדגש על 'אני ולא מלאך… אני ולא שרף… אני הוא ולא השליח' הוא שלילה מפורשת של המשיחיות. הן הגאולה והן השעבוד אינם תוצאה של חטא, אלא הם גורל שהינו חלק מהייעוד היהודי וחלק מההיגיון הפנימי של ההבדל שבין ישראל לעמים.

נראה שהטראומה היסודית איתה מתמודד בעל ההגדה היא החורבן. מהי הרלוונטיות של יציאת מצרים עבור היהודי הנתון בזמן בו עם ישראל איבד את חירותו, והוא שוב משועבד לגויים? מהי הגאולה עבורו? התשובה של ההגדה היא שמטרת היציאה ממצרים היא עבודת ה', שהיא עצמה הגאולה: 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'. מלבד הגאולה המוכרת לנו, בה חוזר העם לארצו, ישנה גאולה חלקית וראשונית יותר, גאולה הנעוצה בעצם עבודת ה'. למעשה, יציאת מצרים מתפרשת בהגדה לאור החורבן. ההגדרה מחזירה אותנו לטראומת החורבן ולהתגברות על הייאוש שבעקבותיו באמצעות האמון בערך היהודי הבלתי מותנה, המבטיח את ההבטחה. מכאן נובעת התרוממות הרוח וההתענגות היהודית: על אף שהיהודי נמצא בגלות, הוא בוטח בקב"ה.

ניתן להשוות זאת לשואה, שהיא הגרעין הטראומטי של תודעת הזיכרון הציונית, המוליד את הנחישות לקחת את גורלנו בידנו. אלא שטראומת השואה מכוננת עמדה הפוכה מזו של יציאת מצרים, שכן זוהי טראומה חילונית שהציונות הדתית אימצה לעצמה. קווי הדמיון שביניהם הינם ההכרה בגורל היהודי, וכינון נבדלות יהודית חותכת בין ישראל לעמים; אלא שכיוון אנרגיית הגרעין המשתחררת בטראומה הפוך בשניהם. בניגוד לשואה, יציאת מצרים אינה מוליכה לשלילת הגלות אלא להיפך – היא מעצבת את הנכונות להיות בגלות ולהתמסר לקב"ה, שכן יציאת מצרים נתפסת כגאולה אלוהית שאינה תלויה בנו. היהודי נושע רק בעזרת הקב"ה. כאשר תפיסה כזו מופנמת היא מולידה התמסרות לרצונו של הקב"ה.

את הנקודה הזו ניתן להפנים לתוך הציונות הדתית. בעוד שהעבר של השואה מהווה גרעין של התנגדות ומנוף לשינוי ההווה, הרי שזיכרון העבר של יציאת מצרים בהגדה הינו האקט המכונן של החזרה המתמדת, וזמן ההווה איננו מנוף לשינוי, אלא להפיכת הזמן לנצח. נוצר זמן אחר, זמן קדוש ושונה – 'מה נשתנה הלילה הזה'. זהו זמן מטא-היסטורי המתעורר באמצעות הזיכרון.

האם יש ממשות לנוסחה הציונית-דתית, המסכימה לכוח אך תולה אותו באלוהים? האם איננה מועדת להידרדר לאלימות? כאשר זיכרון הטראומה מגויס לכיוון של הכוח, הוא עלול להמיט קטסטרופה. בהגדה אנו מוצאים את התובנה הבסיסית של גלותיות כהסתלקות מאלימות מתוך התמסרות מוחלטת לקב"ה, וראיית התכלית בעבודתו. מכאן כוחה של ההגדה לכונן בית שאיננו הבית הארצי אלא המגדל הפורח באוויר, בית השוכן במשפחתיות היהודית, בהנחלת המורשת לילדים, ובראיית השמירה על קיומו של העם כתכלית. את המשפחתיות הזו, שהיא מרכיב מרכזי בברית, בא ליל הסדר לכונן. את אי האלימות והצידוד בגלותיות אין לפרש כתוצאה של הנסיבות הפוליטיות וההיסטוריות בהם חי עם ישראל, אלא כלקח של הסבל. לקח זה הוא המביא לאקט המכונן של ההסתלקות מהכוח, אך הוא נוצר לא מתוך ויתור על בית, אלא מתוך התקתו לנצח, למטא-היסטוריה.

האם בהכרח נהפוך לרעים כשהכוח יעבור אלינו? נראה שעלינו לקרוא את ההגדה במובן החרדי, ולהפנים את הגלותיות גם במצב הגאולה. חוסר הביטחון חייב לשרות בביטחון עצמו, כדי שלא יהפוך ליוהרה של 'כוחי ועוצם ידי' שאינה מאפשרת את ההתמסרות לאלוהים. על הציונות להתקיים על תשתית חרדית, כך שה'אין' של הגלותיות יאפשר קיום ארצי לא אלים.


מתוך השיעור 'ההגדה כסיפור מכונן' שלימד הרב בשנת תשס"ז, נערך על ידי אלחנן פיניאן. לקריאת השיעור המלא לחצו כאן.

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il