להתעלות לוויתור ולרחמים

על היחס בין השבת למשכן - דרשה לפרשת ויקהל-פקודי

פרשתנו, העוסקת בבניית המשכן, פותחת בציווי על השבת, וחכמים למדו מכך שבניית המשכן אינה דוחה שבת. יש ניגוד בין העבודה האנושית, גם אם תכליתה לבנות בית לקב"ה, לבין ההתכללות המחזירה את הכול אל ה', המתקיימת רק במנוחה השבתית. אך ה'משך חכמה' (שמות ל"ה, ב) כתב שניגוד זה אינו הכרחי: לפי דבריו, ההלכה לפיה בניית המשכן אינה דוחה שבת היא תוצאת הנפילה של חטא העגל. אילולא החטא מלאכת הבנייה הייתה דוחה את השבת, כשם שהעבודה במקדש עצמו דוחה אותה. לכן בפרשת כי תשא השבת מוזכרת לאחר תיאור מלאכת המשכן, ולא לפניה כמו בפרשתנו.

את היחס בין השבת למלאכת המשכן מסביר ה'משך חכמה' כך: השבת היא עדות על בריאת העולם יש מאין, ואילו עבודת המשכן מעידה על ההשגחה האלוקית. בריאה יש מאין היא אקט חד-פעמי, שבעקבותיו העולם מתגלגל בחוקיותו הטבעית. כדי להעיד על מקורו האלוקי של העולם אנו שובתים מהעשייה הטבעית של ימות החול, ובכך מודים שישנו מקור גבוה יותר לעולם. לעומת זאת, האמונה בהשגחה היא אמונה בבריאה המתמשכת, בחידוש היומיומי; לכן עבודת המקדש המעידה עליה דוחה את השבת.

אך דחיית השבת אינה נובעת רק מכך שהאמונה בהשגחה, שהינה אמונה בבריאה מתחדשת, גבוהה יותר מהאמונה בבריאה חד-פעמית. נראה שבדבריו של ה'משך חכמה' מונח עומק גדול יותר. עולם של בריאת יש מאין בלבד מנציח קונפליקט בין מנוחה לעבודה: העבודה שייכת לחוקיות הטבעית של העולם בו האדם פועל, אותה הוא מנצל לצרכיו ולקידומו. הדרך לחזור למקור האלוקי הינה רק באמצעות המנוחה והשביתה, ההסתלקות מהעשייה היומיומית והחזרה לקדושה השבתית של בריאת יש מאין. אז חוזרות הנפש והנשמה היתירה לשרות עלינו. במישור הזה בניית המשכן לא דוחה שבת, ועלינו להיזהר שלא להשתקע בעבודה ובמרוץ. לא פעם זאת אחת הטעויות המרכזיות שלנו; צריך תמיד לזכור את הדרך ולפנות זמן למנוחה הביתית השבתית, ל'היות אצל עצמו'.

אך כפי שכתב ה'משך חכמה', ישנו מצב גבוה יותר, שהוא המצב שלפני החטא, המצב המקדשי. במצב זה אנו מתגברים על הממד האינסטרומנטלי שבעבודה, ואז העבודה עצמה הופכת לתכלית, לברית עצמה. זהו המובן של השגחה פרטית. במישור זה העבודה דוחה את השבת, משום שאין ניגוד בין העשייה האנושית להשגחה האלוקית, וטעם העץ הוא כטעם הפרי.

הקמת המשכן הינה הקמת בית, ביתו של הקב"ה, ורצונו של הקב"ה במשכן הינו רצון לבית: 'נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים' (מדרש תנחומא נשא טז). למה נתאווה? בחב"ד אומרים – תאווה. יש משהו נוגע ללב באמירה זו, משל לאדם שיש לו הכול, הוא לא חסר דבר, אך יש לו תשוקה שאיננו יכול למלא אותה – הוא רוצה להתחתן, לבנות בית. ההתאוות הינה המשכת הנפש כולה, והקב"ה מתאווה שיהיה לו בית.

וגם את הבית ניתן לתפוס בשני המישורים עליהם דיברנו: יש בית שהוא רק אמצעי לתכלית, ויש בית שהוא התכלית עצמה. שני מצבים אילו מכונים בספרים הסתר פנים וגילוי פנים: הטבע הינו מצב של הסתר פנים, וההשגחה היא הארת פנים. ואמנם, המאבק בפרשות אלו, סביב ברית שלוש עשרה המידות, הינו מאבק על הפנים. משה רבנו מוסר את נפשו על עם ישראל: 'ואם אין', הוא אומר לקב"ה, אם לא תמחל לעם ישראל, 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות ל"ב, לב). הוא איננו מסתפק בנציגות של הקב"ה, במלאך, אלא דורש את הנוכחות האלוקית, את הפנים עצמם. 'אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה' (שם ל"ג, טו). העם חטא בעגל, ולוחות הברית נשברו; האם יש קרע עמוק וגדול מזה? ובכל זאת דורש משה מאלוקים כביכול להתגבר על עצמו, לוותר על עקרונותיו, להתפייס ולהתעלות לוויתור ולרחמים.

אחרי ברית שלוש עשרה המידות מצטווים ישראל על בניית המשכן, שבמרכזו הכרובים המסמלים את הזוגיות של הקב"ה וישראל, של שלמה ושולמית בשיר השירים. אין ספק שישנו יחס בין ברית זו של פנים בפנים לבין מקומם המרכזי של הכרובים. לפי המסורת הכרובים הללו היו בדמות זכר ונקיבה, ועליהם נאמר 'והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו… ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות' (שם כ"ה, כ–כב). על כך כתב הרשב"ם (בבא בתרא צט ע"א): 'הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל'. הברית והזוגיות הם המרכז הקדוש, ואלוקים מתוודע ומדבר אל בני האדם מבין שני הכרובים: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו' (שמות ל"ג, יא).

באופן פרדוכסלי, דווקא החטא הביא לכך; השבירה הביאה לתיקון, לברית המתגברת על הקרע והניכור. 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו' (שיר השירים ח', ז); לא מדובר רק בהון פיסי אלא גם בהון רוחני, גם על כך יבוזו לו, שכן מה שנתן הוא חסר ערך לעומת הגילוי של האהבה עצמה. מצב זה הינו מצב של ברית ויחד, בו המשפחה והבית אינם אמצעי אלא התכלית עצמה, ההיות עצמו. אז גם נעלם הניגוד המובנה בין עבודה למנוחה, שכן הבית יכול להיות מקום של מנוחה גם בשעת העבודה. זוהי עבודת המקדש הדוחה שבת: הבית עצמו הינו האתר המקודש, השבת.


מתוך דרשה שאמר הרב בסעודת שבע ברכות בשנת תשס"ה

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il