הכסף והנפש

דרשה לפורים

בשבת הסמוכה לראש חודש אדר קראנו בבית הכנסת על תרומת מחצית השקל, שבאמצעותה השתתפו כל ישראל בעבודת המשכן והמקדש. במסכת מגילה קשר ריש לקיש בין קריאת פרשייה זו לבין הכסף שנתן המן לאחשורוש בתמורה לגזירה על היהודים: 'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו' (מגילה יג ע"ב). מה הקשר בין מחצית השקל לשקליו של המן? עיון במדרש אחר יאפשר לנו להציע תשובה לשאלה זו:

רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו.

בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש' (שמות כה) אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואתה אמרת ועשו לי מקדש? אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתיב 'ונועדתי לך שם' (שם).

ובשעה שאמר את 'קרבני לחמי לאישי' (במדבר כח), אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהן העלאה אחת, או כל עצים שבעולם יש בהם העלאה אחת, שנאמר 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה' (ישעיה מ). אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור, אלא 'ואמרת להם זה האשה' (שם), ולא שניים בבת אחת אלא אחד שחרית ואחד בין הערבים, שנאמר 'הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (שם).

ובשעה שאמר 'ונתנו איש כופר נפשו' (שמות ל), אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי יכול לתת פדיון נפשו, 'אח לא פדה יפדה איש' (תהלים מט), 'ויקר פדיון נפשם' (שם). אמר לו הקב"ה למשה: לא כשאתה סבור, אלא 'זה יתנו' (שמות ל), כזה יתנו (פסיקתא דרב כהנא פרשה ב).

מדרש זה עוסק בשאלת היחס בין הסופי לאינסופי. בין שתי הדוגמאות הראשונות שמביא המדרש ישנה הקבלה ניגודית: הראשונה היא ירידת השכינה לתחתונים, והשנייה היא הקרבת הקרבנות לקב"ה. את שתי אלו קושר המדרש לכופר הנפש, לאפשרות לגאול את הנפש באמצעות כסף. מהי משמעותו של קשר זה?

ירידת השכינה והקרבנות הם דוגמאות לפעולות המכונות בחסידות 'המשכה' ו'העלאה'. העלאה היא היכולת לרומם דברים גשמיים לעולם גבוה יותר. פעולה זו מתקיימת אצלנו בתפילה, המחליפה את הקרבנות: בתפילה אנו עומדים בפני ה', ומציבים את חיינו היומיומיים בפרספקטיבה של הנצח. בתפילה יכול כל דבר, ולו גם קטן וגשמי, לקבל ממד נצחי. דוגמא נוספת להעלאה היא השבת, שבה כל מעשיו ואכילותיו של האדם מקבלים אופי אחר, אופי שבתי של רוגע והנהרה.

המשכה היא פעולה הפוכה: בהמשכה האדם ממשיך לחיות את היומיומי, אך הוא עצמו מתמלא בהשראה ומלאות. לא פעם יש לנו קושי רב לממש את החלומות הגדולים שלנו ביומיום, בטרדות ובמעשים קטנים. אנו מחפשים הארות גבוהות, מעוף רוחני עליון, וקשה לנו להצטמצם. המשכה הינה היכולת לעשות את הדברים הקטנים מתוך מלאות וסיפוק, להעניק להם משמעות בלי לשנות אותם. זהו מצב של התמסרות, שבשונה מההעלאה אינו מבקש לחרוג מעצמו ולהגיע לעולם אחר.

לפי המדרש, היכולת לעשות פעולות אלו יסודה בצמצום: מבחינת האינסופיות האלוקית אין הבדל בין הרוחני לגשמי, בין הפנימי לחיצוני, לכן אפשר להרחין את הגשמי ולהגשים את הרוחני. סוד הצמצום הינו היכולת להתגבר על הפער בין ניגודים אלו, שגרם למשה להירתע.

את הפער הזה משווה המדרש לפער שבין הנפש לכסף: הכסף הוא מדד כמותי וחסר ממשות, לעומת הנפש שהיא איכות וממשות. הכסף מסמן את היחס האינטרסנטי כלפי מה שמחוצה לי, הוא הופך את העצמיות לקניין ואת המשמעות לשליטה. ערכו נובע מהיותו אמצעי, מתנועת החליפין הבלתי פוסקת שבה כל דבר נערך ביחס למשהו אחר. לעומת זאת, הנפש היא פנימיות, היא הקיום כשלעצמו שאינו תלוי בדבר. מכך נובעת שאלתו של משה: איך אפשר לשלם תמורת הנפש בכסף?

ואכן, כשם המן חשב שאפשר לקנות את הנפשות בכסף, כך בעולם הקפיטליסטי הנפש מקבלת ערך חליפין. נפשו של אדם תלויה בכספו, 'אליו הוא נושא את נפשו' (דברים כד), כפי שנאמר על שכר השכיר. וכמו במעשה בבעל תפילה של רבי נחמן, הדימוי העצמי של האדם נקבע לפי כספו, וכך במקום לשפר את עצמו הוא יכול לקנות עצמי מוצלח יותר. פדיון הנפש הוא הצד השני של מציאות זו: במקום להפוך את הנפש לכסף, הוא יוצר מהכסף נפש. אם השליטה המוחלטת שמעניק הכסף נתפסת כערך העליון, הרי שהוויתור עליו לטובת הנפש מכונן אותה כבעלת ערך עצמי שאינו תלוי בשליטה. המן קונה את הנפש ובכך הופך אותה לחפץ, ואילו נתינת הצדקה מכפיפה את הכסף לנפש. מסירות הנפש וההתגברות העצמית הכרוכים בה מעניקים לנפש את חירותה; היא אינה קיימת עוד במה שאינה, אלא במה שהינה.

לצד זאת, פדיון הנפש בכסף מעניק לה גם את הערך של מה שמחוצה לה. זהו הצד השני של הקפיטליזם, הרואה בכל דבר מצרך: אם הערך הכספי מעניק לכל דבר את ממשותו, הרי שהוויתור עליו לטובת הנפש מעניק לה את האובייקטיביות החסרה לה. הנפש מקבלת את ממשותה באמצעות יכולתה לוותר על חוסר ממשותה, לקבל את כללי המשחק המוחצנים ולהתגבר על הנגף. גם יכולת זו נובעת מהאינסוף שאין בו הבחנה בין פנים לחוץ, שכן החוץ עצמו אינו אלא אופן של גילוי הפנים.

בפורים, הפרדוקס של 'עד דלא ידע' מתגבר על הפער שבין הנפש לכסף, והופך את כוח החליפין שלו לכוח הצמצום, לנפש ולגאולה. לצד מחצית השקל והמתנות לאביונים, מבטאת גם שמחת הפורים את ההתגברות על הניגודים: שכן גם בעיה הפסיכו-פיזית, הפער הבלתי נתפס שבין הגוף והנפש, נעוצה בסוד הצמצום. אך אובדן הדעת בפורים מגלה שלגוף כשלעצמו יש מקום באינסוף, גם ללא הארת הנשמה שבו.


מתוך קובץ שנכתב לקראת פורים תשס"ב

 

14.06 » עשור לפטירת הרב שג״ר – אירועי לימוד וזכרון בכל רחבי הארץ
14.06 » שימו לב – הספר 'בתורתו יהגה' במבצע 1+1

צרו קשר

מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

sgr@zahav.net.il