השיבה אל הטבע ותיקון האכילה

דרשה לט"ו בשבט

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (דברים כ', יט).

פסוק זה הוא חוק מלחמה, שתפקידו ללא ספק אקולוגי – לשמור על הצמחייה גם בשעת מלחמה. חלקו הראשון של הנימוק המובא כאן מובן – 'כי ממנו תאכל'; התורה שותפה לדאגה עליה מדברים היום כל כך הרבה, שמירת הסביבה מפני האדם המשחית והורס אותה. הסיפא של הפסוק, 'כי האדם עץ השדה', מסקרנת ולא ברורה כל צרכה. במדרש מצאנו שני פירושים עיקריים:

כי האדם עץ השדה, מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן (ספרי דברים ריג).

מפני מה טעמו של דבר כי האדם עץ השדה שהרי האדם רואה את הורגו ובורח (מדרש תנאים לפסוק זה).

הפירוש הראשון קורא את הפסוק כקביעה – האדם הוא עץ השדה, חייו של האדם תלויים בעץ, ולכן אסור להשחיתו. הקריאה השנייה קוראת את הפסוק כשאלה – האם עץ השדה הוא אדם לבוא מפניך במצור? הכוונה היא שהעץ זקוק להגנה, משום שאיננו יכול לברוח. זאת האנשה של העץ, התופסת אותו כישות חלשה הזקוקה להגנה. אנחנו נזכרים ב'זקן העצים' מ'שר הטבעות', ובהתנכלות המכשף המייצג את הרוע אל חבריו העצים, זאת כדי לפתח ציביליזציה של מכונות רוע והשחתה לצורך המלחמה. לפתע הזקן האיטי מתעורר, ומתברר שעוצמתו העצית הקדמונית והתשתיתית חזקה בהרבה מזו של הרוע. ראו עד כמה תובנות התורה חדרו לרוח ולמיתוסים של התרבות.

ואמנם, אחת מהתנועות שהתפתחו בעשורים האחרונים היא התנועה לשמירה על הטבע. בממשלות רבות בעולם הוקם מיניסטריון מיוחד לכך, וגם אצלנו פועלים המשרד לאיכות הסביבה, החברה להגנת הטבע, ותנועות הירוקים למיניהן. אין לראות בכך רק חרדה פרגמטית של האדם מתהליך השחתת הסביבה ואיבוד מקורות המחיה האנושיים. התהליך הוא עמוק יותר; הוא משולב בתנועות הטבעונות והצמחונות למיניהן, שמקורותיהן גם מוסריים – עשיית הצדק עם בעלי החיים והטבע, אך מצטרפת לכך גם ההכרה שהקידמה הטכנולוגית, המביאה את האדם לשיאים שלא היו כמותן, חותרת תחת יסודות קיומו. שכן גם שורשיו של האדם הם בטבע, והניצול האכזרי של הטבע פוגע באדם עמוקות, לא רק במישור הפרקטי.

מכך נובע גם הרצון לחזור לפשטות טבעית באכילה, הבא לידי ביטוי בתנועות שונות של טבעונות ובפיתוח החקלאות האורגנית. לא מדובר רק על בריאות פיסית, אלא גם על בריאות נפשית, שכן ישנה זיקה בין האוכל לבין האדם האוכל אותו. לכל אוכל ערך מזגי משלו, המתגלגל ומעצב את האוכלים אותו: כבר הראשונים נימקו את איסורי האכילה של החיות הטמאות במזג הרע שהן מעוררות, ואת איסור הדם בעודפות החיונית שהוא יוצר. גם ספר התניא נותן ערך תזונתי-ערכי לכל אחד מסוגי האוכל; ישנם מאכלים הנשפעים מהספירות הטמאות, ולכן אל לנו לאוכלן.

כאן אנחנו פוגשים תובנה נוספת, הלקוחה מספרי חסידות וקבלה וכרוכה בט"ו בשבט. בספר יצירה נאמר על חודש שבט כך: 'המליך אות צ' בלעיטה… וצר בהם שבט בשנה'. דבר זה התפרש על תיקון האכילה – אכילת הפירות של ט"ו בשבט נועדה לתקן את חטא האכילה של אדם הראשון. מהי משמעותו של תיקון זה?

האות של החודש היא האות צ', המזכירה לנו מייד את הפסוק 'צדיק אוכל לשובע נפשו' (משלי י"ג, כה). הצדיק האמיתי הוא זה שיודע לאכול ולהיות שבע: הוא איננו נופל לבולמוס של אכילה, שכן נפשו מגיעה לנקודת השובע והוא יודע מתי להפסיק. מאידך, הוא גם איננו סגפן; הוא איננו בז לקדושה שבחומר, אלא יודע היטב כיצד לפגוש אותה בתוך הפה, ויודע גם מתי די.

הלעיטה לעומת זאת מזכירה לנו את עשיו הבא עייף מן השדה, ומבקש 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי' (בראשית כ"ה, ל). הלעיטה מבטאת את האכילה הגסה, ולא בכדי היא אכילתו של הצייד. יש קשר בין האכילה הגסה והדורסנית לבין מקצוע הצייד, שבמקורות מוצג לעתים כמקצוע לא יהודי. הלועט איננו שבע לעולם, משום שמטרת אכילתו איננה השובע, אלא תאוות הלעיטה והניכוס שבה כשלעצמם. אכילה זו היא החטא הקדמוני: הרצון לנכס את הדבר לעצמי ולהטמיעו בתוכי, הוא בדיוק חטא עץ הדעת המבטא רצון לשלוט מבחוץ, באמצעות התבונה האינסטרומנטלית. תיקון חטא זה הוא תיקון האכילה עצמה, ומכאן חשיבותו המרובה.

כאמור, תיקון זה הינו חלק ממגמה רחבה יותר: תנועות הטבעונות והצמחונות לא מכוונות רק לשמירה על בריאותם של בני אדם, כמו שתנועות הירוקים לא מכוונות רק לשמירת הסביבה למען הדורות הבאים, ואפילו לא רק לעשיית הצדק. נראה שיש להן מגמה רומנטית עמוקה ומרחיקת לכת יותר, והיא להחזיר את האדם למצב שלפני המבול, לזמן שבו נאסר על האדם לאכול את בעלי החיים, ואפילו לגן העדן הראשוני שסימן הרמוניה ואחווה בין האדם לטבע. זהו אידיאל שבאופן מתון ומאוזן יותר נוכל למצוא אותו אף בתורה.

בהקשר זה נזכיר את דבריו של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן קמא תורה מז, הנסובים על דברי הגמרא בברכות: 'אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: "ישא ה' פניו אליך"? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה' (ברכות כ ע"ב). האכילה של היהודי הינה אכילה של נשיאת פנים, של פתיחות והארה, בניגוד לאכילתו של האדם הרגיל, עליו נאמר שאסור להסתכל בפניו כדי שלא לביישו. 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם', מסביר רבי נחמן, היא ארץ שבני האדם יאכלו בה לחם לא מפני שהם מסכנים, כלומר עניים, אלא מפני שהם טבעונים וצמחונים וירוקים – נושאי פנים ומאירי פנים.


(מתוך קובץ שנכתב לקראת ט"ו בשבט תשס"ה)

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il