הודאה, אמונה, גאולה

דרשה לימי חנוכה

ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל' וכו'. וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך… כי שאר כל הדברים, יתבטלו לעתיד כולם, בבחינת 'כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה', שלא יישאר לעתיד רק בחינת תודה והודאה, להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב).

במרכזם של ימי החנוכה מציב רבי נחמן את ההודאה והכרת הטוב, אותן הוא מתאר כעמדה הדתית היסודית והנצחית. בדומה לכך, גם הרב קוק ב'מוסר אביך' ראה בהכרת הטוב את שער הכניסה לעולם הרוחני. אך מדוע תופסת ההודאה מקום חשוב כל כך, עד שרבי נחמן רואה בה את 'עיקר השעשוע' של העולם הבא?

כדי שהאדם יכיר תודה, הוא צריך להעריך את הטוב שנעשה לו. לשם כך אין די בעצם ההנאה, בסיפוק של הרצון לקבל; אדם שכבול לאגו שלו ולרצונותיו, לעולם לא יוכל להודות מעומק הלב. על האדם להכיר בחסד שנעשה איתו, החורג מעבר להנאה לה זכה – 'כי טוב חסדך מחיים' (תהלים סג). לכן הכרת תודה אמיתית מלווה בכריעה, בנכונות להתמסר.

כך ביחס לבני אדם, וכך ביחס לקב"ה. הרגש הדתי הראשון הוא הכרת התודה של האדם על מציאותו, על חייו, על כל מה שמתרחש עמו. הכרה זו מביאה לרגש של ממשות, של גאולה. בדרך כלל איננו זוכים להרגשה כזו, אך כאשר אדם יוצא מצרה לרווחה, המעבר יוצר תחושה חזקה של ממשות. אם למשל אדם משתחרר מבית החולים לאחר אשפוז ממושך, ביום הראשון הוא חש תחושה מועצמת של חיים, הוא רואה הכול בעין אחרת וחווה את המציאות הרגילה מתוך אופוריה. אדם זה מרגיש את החסד שנעשה איתו, ומתוך כך חייו הופכים להתרחשות של גאולה.

הכרת התודה דורשת את פקיחת העיניים, את תשומת הלב למה שקורה. ישנם רגעים בחיים בהם הזמן משנה את מהלכו; אלו רגעים חזקים של שינוי, של גילוי ה'אין' החורג מהמהלך הרגיל של סיבה ומסובב. לא תמיד אנו מודעים באותה עת למשמעות העניין, אבל יש תחושה שקורה משהו, והרגע נחרת בזיכרון. ברגעים אלו מתגלה האמונה, ומתעוררת הכרת הטוב וההודאה.

הבעיה שלנו היא שלרוב אנו חיים בחוסר ממשות, אנו פושרים ומפוצלים. איננו מאמינים ביכולת להיגאל, ולכן אנו גם מתקשים להכיר תודה. כאשר המציאות נחווית כפגומה ולא שלמה, קשה להאמין שיהיה טוב, ובלשונו של רבי נחמן – קל יותר להאמין שיכולים לקלקל מאשר שיכולים לתקן. במצב כזה אי אפשר להגיע לגאולה, שכן היא עלולה להתרחש ולעבור לידינו. מסופר על חסיד של רבי שלמה מקרלין שבא אליו בחנוכה, בזמן הדלקת הנרות, וסיפר שיש לו ספקות באמונה. רבי שלמה נהג לומר מזמורי תהלים לאחר ההדלקה, וכשהגיע לפסוק 'ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו' (תהלים קלו) פנה לאותו חסיד ושאל אותו: האם אתה מאמין בכך? החסיד השיב בחיוב, ובכך נגאל מספקותיו. סיפור זה מלמד כי האמונה היסודית היא האמונה בכך שיכול להיות טוב, שיכולה להיות התרחשות של התרוממות רוח, של גאולה ממשית. אמונה זו היא תנאי לכך שהאדם יזכה לגאולה ולהכרת הטוב.

רבי נחמן כותב כי הכרת התודה היא השעשוע של העולם הבא. השעשוע הוא דבר חסר תכלית, ללא כל ערך חיצוני; ערכו ומשמעותו נעוצים בו עצמו. לעתיד לבוא יתבטלו כל הקרבנות, כי כולם קשורים לצרכים מסוימים הכרוכים בעולם הזה. בעולם הבא תישאר רק ההודאה, השמחה והכרת הטוב על החיים עצמם. הודאה זו היא ההארה אליה אנו חותרים כשאנו מדליקים את נרות החנוכה.


מתוך שיעור שהועבר ב'בית מורשה'. להרחבה ראו את השיעור על תורה זו בספר שיעורים בליקוטי מוהר"ן ב.

 

    08.05 » לקראת יום השנה ה-11 לפטירת הרב שג"ר, אוסף המאמרים 'נהלך ברג"ש' כעת במחיר מבצע
    09.01 » ספרי הרב שג"ר הנמצאים בעריכה כעת: שיעורים בגמרא על מסכת ברכות, שיעורים על ספר התניא, ספר מאמרים על מלחמה ושלום

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il