הספד למו"ר הרב שג"ר | מאת הרב אמנון דוקוב

נישא בביהמ"ד בעתניאל. כ"ז סיון תשס"ז

אתחיל מחויה אישית.

בגלל שזכיתם ללמוד בעתניאל, אתם מקבלים כמובן מאליו את מה שבשבילי היה בריאת שמיים וארץ. בשנותי בישיבתי הקודמת, זכיתי להתעורר לרצון לעבודת ה', לרצון לקשר אל התורה, שהתבטא גם במאמץ הלימודי. אך בלימוד עצמו הייתה תמיד מן קפיצה אל עולם אחר, סגור בתוך שפה עצמית, השפה הלמדנית, והנחות פנימיות של אופן לימוד הגמרא. ממילא, האדם שבי שהגיע אל הישיבה, זה שהמשיך לחיות חיי בית וחברה מחוץ לכותלי בית המדרש, התקשה לקבל חיות או משמעות מלימוד זה. כביכול יש מערכת סגורה של תורה, ויש את החיים. כאשר עזבו חברי את הישיבה, נשאר הלימוד בתור מציאות העומדת בפני עצמה. במקרה הטוב הם קבעו עדיין זמני לימוד, אך בלי כל ציפייה שתהיה להם משמעות להתנהלות חייהם, ובמקרה הרע גם זה לא.

אני, שהמשכתי בלימוד בישיבה, המשכתי בלימוד הגמרא בעיקר מתוך אמון בעם ישראל – הייתה לי תחושה שאם זו הדרך שהוא הציב להתקשרות להקב"ה, סימן שיש בזה משהו [ובודאי שהייתה גם מתיקות שבעצם העיסוק בדבר ה']. מדי פעם שמענו על ניסיונות שונים שהתקשרו במושג "תורת ארץ ישראל", אך הם תמיד הצטיירו כחיבור מאולץ ומלאכותי [וממילא- לא כנה] בין שני מישורים.

הדברים נאמרו על לימוד הגמרא, אולם דברים דומים אפשר לומר גם לגבי לימוד האמונה – אמנם היה מפגש עם רעיונות גדולים, שנתנו אופק אל מעבר לחיים הבנאליים, נתנו שאר רוח, אך גם הם התנהלו במערכת קואורדינאטות רחוקה ואידאית. זה היה נראה לי אז כדבר מתבקש – שהרי אתה מבקש ליצור קשר עם הצעה אלטרנטיבית של פיענוח המציאות, והיא לא אמורה להיות חיקוי של השפה האנושית היום יומית.

בסוף שיעור ז' בישיבה, הובילה אותי תחושת החוסר לישיבת שיח, ועד היום אני מודה להקב"ה על החלטה זו. את שיעור ח' אני זוכר כמו החוויה של אלול שיעור א' – גילוי מופלא של עולם מחודש, של אפשרויות חדשות שלא העליתי על דעתי, שאחריהם כבר אי אפשר לחזור להיות מה שהיית. אני יכול לומר בצורה ברורה שאת הקשר העצמי שלי אל התורה מצאתי בזכות הרב שג"ר [לכל מי שעוד לא מצא את הקשר האישי אל הלימוד – אני יכול לומר שרק אז זכיתי למצוא אותו אצלי… אז סבלנות]. מצאתי מי שתיווך לי בנאמנות בין התורה הקדושה, לבין תיקון החיים שלי.

הרב שג"ר בשבילי הוא המתרגם הגדול של הדור.

התרגום הוא היכולת ליצור מפגש בין שפות שונות. יש בו קושי גדול מאוד, כיוון שברור שלעולם התרגום איננו המקור. לשפה החדשה יש את ההקשרים הפנימיים שלה, את הרוח שהיא משרה, ויש לה פוטנציאל גדול לפספס את התוכן של שפת המקור. ק"ו כשמדובר בתורה, שהשפה הפנימית שלה טעונה מאוד במערכת של משמעויות, ברוח של יראת שמיים ושל קדושה, ברוח של קבלת הדורות. במעבר לשפה מודרנית קיימת אפשרות גדולה של חילון, של הפקעת רוח הקדושה לטובת רוח התרבות, של קבלה גלויה או סמויה של הנחות היסוד של התרבות השלטת והכפפת תכני התורה אליהם. במקרה כזה, הופכת פעולת התרגום לפעולת הזיוף הגדולה. או אז, אנו חוזרים אל הכשל הקבוע של הציונות הדתית – מה עדיף: להיות "יהודי חם", עם להט ומסירות נפש, או להיות אדם עם כנות ואמת אישית?

גם התרגום האמיתי יוצק משמעות חדשה. ברור שהכלי מעצב את התוכן. אולם תרגום טוב מצליח להביא את הרוח של המקור אל תוך הכלי החדש. מחד יש לנו כאן התחדשות ברורה, שפה חדשה ואיתה הויה חדשה, ומאידך, זה באמת המשך למה שכתוב במקור.

פעולת התרגום האמיתית דורשת יכולת הקשבה אבסולוטית, והמתרגם חייב להיות מוזיקאי גדול של השפה. ניתן לבטא זאת במילה "בעצם" – "מה שבעצם כתוב פה הוא ש…". אחד הזיכרונות החזקים שעלו לי מהרב הוא תנועת היד בנקודות הכי דקות של ההסבר הרוחני – האגודל שמשפשף את האצבעות, כאילו מנסה לפרוך את הקליפה הדקה של המילים ולהקשיב למה שיש בתוכן, כאילו אומר לתלמידים "אתם שומעים/חשים מה שיש פה". רק אם אתה נוגע באותה ליבה מוזיקלית, אתה יכול אח"כ לצקת אותה אל השפה החדשה. הרב שג"ר לימד אותנו להקשיב למילים.

הדבר הבא שנדרש הוא זהירות, דייקנות וענוה. לעצור את נטיית הלב להיתפס לאיזו נקודה ולהתפרץ איתה לדרשנות. "אם רץ ליבך שוב למקום"- אם רץ ליבך לדרושים ומשמעויות, שוב למקום – המקום של המילים עצמן. אחרת אתה כורת את הענף שאתה מבקש לשבת עליו.  הרב שג"ר היה מנימליסט, דייקן, לפעמים עד כאב [שיעורים שהיה מקריא מן הדף, מרוכז כל כולו בדיוק ההגיה]. התרגום הטוב ביותר הוא זה שהתחושה בסופו היא "לא הוספתי כלום, רק חזרתי על מה שנאמר פה במילים אחרות", אבל השומע יודע שהחזרה הזו יצקה חיים חדשים לגמרי לאותיות, מתפעם מזה שהמובן מאליו לא היה גלוי קודם.

אולם הכח הגדול ביותר של התרגום, הוא הכח לצאת למסע.

כדי לגעת ברוח הדברים של השפה האחרת, אתה חייב להיות מסוגל לצאת מעצמך- מהזמן שלך, מהחברה שלך, מהשפה שלך, מהנחות היסוד שלך, ולרוקן את עצמך, כדי להיות מסוגל לשמוע קולות חדשים, ולהבין את נקודת החיים הפנימית שלהם. להבין אותם מנקודת מבטם [זה בדיוק הפוך מצורת הלמידה התרבותית האופנתית היום…]. כדי להבין את 'מורה נבוכים', צריך להבין גם איך הרמב"ם התפלל. מה היא החיות השלמה של הצעת האמונה שלו. זיכרון חזק שנשאר לי הוא שכל ספר שהרב שג"ר לימד אותנו במחשבה, הייתי משוכנע שהספר מייצג את גישתו.

הרב שג"ר בשבילי הוא "הנוסע השמיני". התייר הגדול של צורות המחשבה השונות. הדבר הכי מערער במפגש עם הרב, היה לעמוד על עוצמת הרלטיביזם שלו. על היכולת שלו לראות את נקודת החיים של כל דבר מתוך עצמו, עד שכתלמיד אתה שואל את עצמך איפה נקודת המשען, הבית שאליו יש לחזור בסוף המסע, ויותר מפעם קרה שתלמידים נאבדו בתוך המסע. נראה לי שאצל הרב עצמו, נקודת הבית היא נקודה ביולוגית פשוטה של היותך יהודי, של השייכות שלך והזיקה שלך. היא קיימת כעובדה שאי אפשר לתארה במילים, ושאין לתארה במילים, אבל היא המרכז החד משמעי של כל ההתרחשות. דווקא קיומה המוצק הוא שמאפשר את המסע החופשי של הפוסטמודרניזם- מסע חופשי עד אימה, שרגליו יורדות מות, אך כולו תקווה לרגלי משיח.

[בהקשר זה- לרב היו תמיד שני סוגי תלמידים. כאלו שנקודת הבית קיימת אצלם, והרב שג"ר הוציא אותם אל המסע של מרחבי האפשרויות הרוחניות. וכאלו שבאים מן הצד השני, מעולם שיש בו אינספור אפשרויות, אך חסרה בו נקודת משען ברורה, והרב שג"ר חולל איתם בניסיון לגעת באותה נקודה חמקמקה. אלו ואלו נפגשו אצלו, וכל אחד מצא את הרב שג"ר שלו]

לרב שג"ר הייתה הזכות לפתוח שפה חדשה לדור שלם. על אף החוסר העצום עם לכתו מעימנו, תורתו לא אבדה, והיא ממשיכה אחריו, ובע"ה עוד תלך ותתפשט.

יהי רצון שנזכה להמשיך בדרך שבה הוא התחיל, ושיהיו כל מעשינו לרצון לפני ה', לתיקון ולא לקלקול, לעקל ולא לעקלקלות, להוסיף תמיד אהבה ויראה אליו יתברך.

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il