רוח הרפאים של האמונה

קטע מתוך הספר החדש בהוצאת רסלינג, "תיאולוגיה של חסר: על אמונה שלאחר התוהו", מאת ישי מבורך, תלמיד הרב ואחד מעורכי כתביו

קישור להקדמת הספר

 קישור לעמוד הספר באתר ההוצאה

 

תיאורטיקנים שונים מתארים את העידן שלנו כ"פוסט-חילוני"; זמן שבו שב מקומה של הדת, האמונה הדתית, אל מרכז בימת ההיסטוריה. אולם הדת המדוברת כאן היא בתר-חילונית; היא אינה אותה "הדת" בה"א הידיעה ששלטה בעולם ללא מצרים, שהייתה מובנת מאליה מבחינת הזהות ומקור הכוח והשגב של האנושי, אלא היא הדת שמופיעה כאשר אלוהים אמנם מת, אך זה לא מנע ממנו לשוב כרוח רפאים. במילים אחרות, העידן הפוסט-חילוני אין משמעו שהאנשים שלפני רגע קעקעו את הדת ואת האמונה ובזו להן, מניחים כעת תפילין, שומרים שבת ומתפללים לבניין בית המקדש בירושלים, אלא עידן שבו אותם האנשים מתפכחים לראות שמשום מה העניין הזה לא הצליח; מה שנחשב פתרון מוחלט ומובטח הוביל בסופו של דבר לשיבתו העקשנית של המודחק-הדתי. שהרי לאחר הרישות המוחלט של מציאות חיינו על ידי הידע, המדע והטכנולוגיה – ומכיוון אחר, לאחר עשן הארובות של אושוויץ ומיידנק – האמונה הדתית הייתה אמורה להתנדף אל האין, והיא אכן התנדפה, ובכל זאת אנו מוצאים כי היא נשארה-התמידה, אך בתצורה אחרת. כעת, כדברי הרב שג"ר, האמונה נוכחת כ"סימפטום פסיכו-תיאולוגי של התעקשות לא מוסברת".[1]

ברוח זו יש לקרוא אף את דרשותיו של הרב שג"ר. הן נכתבות מתוך המצב היות של שבט דן, שבט שבמסורת הדרשנית[2] מוצג, בעקבות הפסוקים על מסע השבטים ממצרים לארץ כנען, כזה שנותר אחרון, ה"מאסף לכל המחנות". ומלמדים חכמי התלמוד שהיה שבט דן אוסף את האנשים הנכשלים ואת החפצים האבודים של שאר השבטים שהלכו לפניו.[3] הווי אומר, הוא מתקיים במודליוּת של "מה שנשאר", של "שארית", "שארית האמונה".

וכך מלמד הרב שג"ר:

 

אנו קוראים כי "צדיק באמונתו יחיה" – האמונה נובעת מקבלת האדם את נוכחותה בחייו. […] ברובד הזה התנועה של המאמין היא כזאת שמקורה בענווה, בביטול ובאי-ידיעה הפותחים אותו לדבוק במה שהוא, במה שניתן לו, ולהגיע לידי אחדות וזהות עצמית […] [שהיא] התגלות של האדם כפי שהוא, בלא כל "מעבר" – זה אני.

"צדיק באמונתו יחיה" – אם זו תהיה אמונתו, תהיה אשר תהיה, הוא יחיה.[4]

כפי שניתן לראות בדרשותיו השונות של הרב שג"ר, תפיסת האמונה כ"מה שנשאר" מבחינה עצמה מהפונדמנטליסט: הפונדמנטליסט, החוזר בתשובה, אינו מוכן לקבל את שיבת המודחק הדתי כמודחק ולכן הוא מבצע אברוגציה או נאסח':[5] הוא מבקש לכפות את המציאות לאחור, למחוק את ההיסטוריוּת שלה, ואז לבטל את הקיום החילוני הקונקרטי ולחדש ימיו כקדם; לשוב אל "מלכות יהודה" או אל ה"ח'ליפות הגדולה"; אל זמן שבו התיאולוגי היה המודע ואילו החילוני היה המוכחש, אשר הופיע באזורי הדמדומים של "חטא המתאוננים" ו"קברות התאווה" או הדהד את עצמו בינות הפסוקים של הטקסט המקודש; באמצעות הסתירות הפנימיות המעיקות שלו, באמצעות התלות שלו בסיפורי אלים מגונים ובמיתולוגיות השאולות מעממים אחרים ובאמצעות חזרתו עליהם. הרב שג"ר הולך בדרך דתית אחרת, פוסט-חילונית, שבה התוכן הדתי המוכחש מקבל את מעמדו ככזה ומבקש לשקם[6] נקודת מבט יהודית-דתית ולא להגן עליה; לאפשר אותה ולא להכריח אותה. לשקם ולאפשר – משום שהמצב הפסיכו-תיאולוגי של שיבת המודחק אינו תולדה של מאמץ אפולוגטי, אלא הוא עובדה של חיים שנוכחים בהם שדים ורוחות רפאים, וכן עקבות, קיבעונות ומועקות, אשר הם חלק אינטגרלי מהמופע של "מאמין השארית". כך הם למשל דברי פרשנותו של הרב שג"ר על המדרשים המלמדים על שערי בית המקדש, אשר שקעו-הודחקו בתהומות שאול, ממתינים, יחד עם האוחזים בהם, לעלייתם-שיבתם המחודשת:[7]

 

הפחד מהיתקעות הוא הפחד מרוח הרפאים, מההוויה השרויה בקיבעון […] השערים עצמם מבטאים מציאות כזאת. השער [העולם הדתי] הנו פתח והבטחה […] [כעת בשאול] יש שער, אך אין לאן לעבור דרכו, אין דבר מאחוריו. […] בשפה פסיכולוגית נאמר כי השער מגלם "דחף נטול איווי" שאינו יכול להיות ממומש, אך גם לא יכול להיות מבוטל… [כך] היהודי אוחז בעולמו הדתי, שומר עליו בדבקות ופעמים אף בקנאות; הוא אוחז בשערים שאמורים להביאו אל תוך הקודש פנימה […] דא עקא […] אין מאחוריהם דבר. ועם זאת, פרדוקסלית, שערים אלה ששקעו בתהומות, הם האפשרות היחידה להתרחשות ממשית, לגאולה.[8]

 

מצב היות זה קשור גם למונח חסידי-קבלי החוזר בכמה מדרשותיו של רבי נחמן ושל הרב שג"ר בעקבותיו – צירופי אותיות. בתורות חסידיות מלמדים כי האדם והעולם מורכבים מצירופי אותיות. כך בלשונו של רבי נחמן מברסלב: "כי כל דבר יש בו כמה צרופי אותיות שבו נברא זה הדבר", ותפקיד הצדיק לתקן ולהעלות "את הכח של אלו האותיות שיש בכל דבר ודבר".[9] זו תמונת עולם המלמדת שהאדם אינו ישות קוהרנטית אחת המתכוננת מבפנים החוצה, אלא ישות מבוזרת המתחילה את עצמה מן החוץ. האדם והעולם מורכבים מכמה צירופי אותיות שונים של תורה, של סדר סימבולי, של מטריקס, וצירופים אלו מייצרים את מערך ההזדהויות ה"פנימי" של הסובייקט. זאת ועוד, פעמים שהסובייקט הזה מורכב מיסודות ורצפים של אותיות ומילים שאינם קשורים זה לזה אלא הוא יציר של סגסוגת זהותית – מה שרבי נחמן מכנה בתורה יב "ערבוב צירופים" ובתורות אחרות "אותיות נשברות" או "פסולת של ארץ ישראל" – דבר הגורם לתערובות של אני-עליון, של דחקים ודרישות סותרות הלוחצים ומעיקים על האדם. במילים אחרות, ישנה כאן הכרה בכך שלעתים האדם הוא בן לפס ייצור שמשהו השתבש בו; יש לו שתיים או יותר תוכנות אנטי-וירוס, מה שמביא, מן הבחינה הדתית, למצב שמתאר הרב שג"ר:

 

יש לתאר את הנפש הדתית […] כנפש שאינה חיה בעולם אחד, אלא בכמה עולמות שספק אם אפשר לשלב ביניהם, אך היא אינה ממדרת אותם זה מזה […] אלא מנהלת ביניהם מערכת יחסים סבוכה ולעתים אף סכיזופרנית. בעקבות זאת נוצרת כיום דתיות מסוג אחר, כזאת שאי אפשר להגדירה על פי מיקומה על גרף מסוים; היא מפוזרת בכמה מוקדים שונים ואפשר אף לומר משונים.[10]

 

אדגיש כי הרב שג"ר אינו מדבר על מצב של פיצול אישיות, שזהו הפנומן הקלאסי של האדם הדתי הניאו-ליברלי. לדתי או לחילוני הזה ישנו בו בזמן "החילוני שבי" ו"הדתי שבי", שמתפקדים כשתי זהויות מגובשות ומאורגנות בנפרדות שלהן. כדברי הרב שג"ר, בהוויה האינטלקטואלית הישראלית מהווה פרופסור ישעיהו ליבוביץ' סוג של ארכיטיפ למצב הזה:

 ליבוביץ' חי בשני עולמות […] והוא עושה זאת על ידי פעירת תהום שאינה ניתנת לגישור ביניהם […] הוא אמנם חי בסתירה, אך זו סתירה שמחוצה לו, היא אינה נוגעת לסובייקט ולזהותו העצמית. לא כך הדגם של זהויות מרובות ומפוצלות. זה האחרון […] אינו מוכן להודות בערכי אמת ממודרים או במישורי אמת שונים.[11]

מצב זה מביא למעמד של היעדר אגו מסדיר ומארגן; היעדר של מרכז ברור. וכך, בדרשה ששמה הגאולה של הפוסטמודרני,[12] מאפשר הרב שג"ר לעמוד על ההתהוות במצב הזה. זאת לאור חיבור בין מעשה מביטחון[13] שסיפר רבי נחמן מברסלב ובין הסרט מטריקס.[14] בדרשה זו הוא מלמד על המשיח במודוס הברסלברי-מטריקסי שלו, ככזה אשר יודע להתמודד עם הממדים המעיקים והדוחקים שבמציאות ההיברידית האמורה ולווסת אותם.

במעשה מביטחון מספר רבי נחמן על ה"אחד", שהוא "איש נאה" (המסמל את דמות הצדיק-משיח), שהמאורעות השונים והמשונים שהמלך (המייצג את מלכו של עולם) גלגל עליו הביאו אותו לעת שבה הוא מחזיק בנדן שלו חרב אשר להב המתכת ניטל ממנה ובמקומה הותקן להב מעץ. החרב היא חרב, אבל היא מעץ; והרב שג"ר עומד על כך שבדרשותיו ובתורותיו של רבי נחמן החרב אינה אלא הסימבול לתפילה ולעולם הדתי.[15] אז הנה הוא גיבור סיפורנו, חי הוא את חייו, ולפתע, מה לעשות, מכורח נסיבות כאלו ואחרות, הוא מוצא את עצמו עם צירופי אותיות מצורות חיים אבודות; עם מילים, פרקטיקות ומחוות ארכאיות שפג תוקפן; עם חרב – תפילה – מעץ. נו, מילא. אך אבוי, לפתע מתרגשת עליו רעה המכריחה אותו להעמיד את חרב העץ הזו במבחן – מוטל עליו להתפלל. איך מתפללים עם חרב מעץ? יבוא ליבוביץ' ויאמר: "תקרא כמו ספר טלפונים". לא, זה לא פתרון טוב, זאת לא הפעולה הנכונה כעת, בזמן הצרה. כעת יש דרישה דוחקת מהגיבור להתפלל באמת – הרי מאמין אתה! – ובאמת הוא צריך להתפלל היות והוא נואש לעזרה, אולם החרב היא מעץ; הוא יודע שהיא לא פועלת, ולא זו בלבד אלא שהוא גם לא בטוח שהוא רוצה שהיא תפעל, משום שאם היא תפעל יהיו לכך ההשלכות הרות אסון: יתברר שב-א-מ-ת יש אלוהים. והנה מגיע הפתרון: הגיבור מוצא את המפלט בהתפללו על כך שהחרב אכן תהיה מעץ ולא מברזל, ושהמלך – האני-העליון – יעזבו במנוחה. ותפילתו נענית. כך כותב הרב שג"ר:

לאור התיאור הזה אפשר להבין את הסרט מטריקס, המלמד כי המשיח הוא האקר. זהו, לדעתי, החידוש הדתי של הסייבר ספייס הפוסטמודרני. […] השחרור של האדם הוא באמצעות האלתור, היכולת להבחין בפרצות שברשת ודרכן להשתחל. […] התפילה […] נענית משום שהיא הופכת לבדיחה! […] האדם הדתי מגלה את קלונו […] [ש]החרב שהוא מנופף בה היא פיקציה, היא עשויה מעץ. בנקודה זו מגיעה ההתגברות העצמית […] את חרב העץ שלו, את התפילה המבטאת את כל עולמו הדתי המזויף, הוא הופך לאמיתית.[16]

אם כן, בעת הופעת הסימפטום, המדווה הרע, צירופי האותיות של האדם דוחקים בו מכיוונים שונים: תתפלל, תאמין, תאכל בריא, תקרא תהלים, תהיה חזק, תבדוק מזוזות, תעשה מדיטציה, תשתה תה מרווה; ו"האיש הנאה" הוא זה אשר מצליח לפטור את עצמו מהסיטואציה הנוראה הזו, ולחיות, או למות, בשלום עם דחקי האני-העליון השונים המהווים את זהותו ואת אמונתו.

בעודי מהרהר בדברים אלה עולה בזיכרוני אותה שיחת פרידה שערך הרב לתלמידים בבית המדרש, כארבעה חודשים לפני לכתו. הייתה זו שעה של בוקר נאה, שבה בא לבשר לנו על מותו הקרב והסופי עקב המחלה שאובחנה אז כחלק מצירופי האותיות של הווייתו. היו מן התלמידים שבעטייה של הבשורה הקשה הפצירו ברב בל יתייאש: "אנו נתפלל עבורך, נקרע את השמים בתפילות", הם קראו, והרב השיב להם באירוניה עצובה: "רק בלי סנטימנטים. אתם יכולים לקרוע את השמים, אך זה לא אומר כי הם ייענו". ועוד ניסו התלמידים: "נקיים תפילה ציבורית בכותל המערבי, כל תלמידיך יבואו". והרב משיב: "אתם יכולים לקיים את התפילה, אך אני לא אהיה שם". וכך אכן היה.

אותם רגעי הסתר פנים של היות לקראת מוות, הרב שג"ר לא התכחש לתפילה, גם לא לכובד ולתוקף שלה, אך הכיר בה כאות-שארית, כהוויה מודחקת המבנה את היותו, שאל לו לאדם להכחישה אך גם לא לשוב אליה בצורה פונדמנטליסטית או סנטימנטלית[17] (לאקאן מכנה את התנועה האירונית הזו "הזדהות עם הסימפטום"); ואו אז, התפילה, המילים שלה, השוועה המשוקעת בה, אכן תישמע, אך הוא, הרב, האלוהים, לא יהיה שם…

אך אולי כן, היות וכאשר מגיחה "שארית האמונה", היא מופיעה כאמור כשער רפאים, כהבטחה שאין מאחוריה דבר, כ"אולי":

התפילה היא חסד אלוהי משום שהיא אינה אפשרית אבל קורית, או למצער, אולי קורית. ולמעשה ה"אולי" הוא החשוב, משום שה"אולי" הוא המעלה אותה על מצג האפשרויות של העולם, ואז היא כבר שם, כלומר קיימת ולוּ רק כמה שיכול להיות קיים.

אולי מישהו שומע, חולק עמי את התפילה? זה מספיק ודי כדי לכונן תקווה. אני מתפלל; האם אני בטוח שאיענה? איני בטוח. גם לא בטוח שלא, אך התפילה עושה משהו. יש מי ששומע. מיהו? […] די לי שאני שומע, אך כמובן מיהו האני ששומע?[18]

 


 

[1] "על התרגום וריבוי העולמות", בתוך: רוזנברג, שארית האמונה: 44-41, 101.

[2] בייחוד ראו את דרשותיו של רבי צדוק מלובלין בנדון, למשל: ישראל קדושים, ה; ליקוטי מאמרים, עניין שמשון.

[3] ירושלמי, עירובין ה, א.

[4] רוזנברג, שארית האמונה: 102.

[5] אברוגציה ונאסח' – הראשון הוא מושג משפטי, השני הלכתי-מוסלמי. משמעותם היא הפיכת המילה-החוק לאות מתה; ביטול מוחלט שלה והצמדת הטקסט-המשפט לקוטב אחר. זו מחיקה אנטי-היסטורית בכך שהמילה-החוק המתה לא קיימת עוד כחלק מההיסטוריות של הטקסט-המשפט, כחלק מרובדי ההתפתחות שלו. בהקשר המוסלמי, השימוש במושג נעשה ביחס לאמירותיו הסותרות של הנביא בקוראן, וכן ביחס ל"תורת משה" שבטלה; אין ברית ישנה וחדשה, שכן אלו מקיימות יחס דיאלקטי בין הקטבים של הישן והחדש.

[6] על ההבחנה בין שיח משקם למגן ראו עדי אופיר, לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל אביב וירושלים: עם עובד, 2000: VII-VIII.

[7] ראו מדרש אליהו רבא, ל; "מדרש אל יתהלל", אוצר המדרשים א, ניו יורק: יהודה דוד אייזנשטיין, תרע"ה: 19. ברור שיש לקרוא את המדרש בעיניים פסיכואנליטיות: כאשר השערים יעלו שוב, הם יעלו במודוס של "שיבת המודחק".

[8] שמעון גרשון רוזנברג, "שערי ירושלים", בתוך: ביום ההוא: דרשות למועדי אייר, אלון שבות: מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ב: 350-349.

[9] תורה יט, ו; ראו על תורה זו בהרחבה בפרק ג.

[10] רוזנברג, שארית האמונה: 100.

[11] שם.

[12] רוזנברג, שארית האמונה: 47-35.

[13] ראו את הסיפור המלא בנספח בסוף הספר. פירוש נרחב על הסיפור ראו בפרק ו.

[14] The Matrix, בימוי ותסריט האחים ואשובסקי, 1999.

[15] ראו למשל ליקוטי מוהר"ן קמא, ב.

[16] רוזנברג, שארית האמונה: 40.

[17] ראו בפרק ב את דברי רוזנצווייג על קיום "לא סנטימנטלי לחלוטין".

[18] רוזנברג, שארית האמונה: 44.

    03.09 » שימו לב – הספר 'לוחות ושברי לוחות' במבצע 1+1

    צרו קשר

    מעלה מיכאל 4א, אלון שבות

    טל: 02-993-8850 פקס: 02-993-8850

    sgr@zahav.net.il